טבע הטוב להטיב,האמנם?

תלאות רבות ומשונות עברו על האשכול הזה. אבל בזכות מערכת הייד פארק הוא חזר לכאן. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

לא הבנתי אלו תלאות עברו עליו. הוא פשוט הועבר לאשכול המשאלות!

מסתבר שכונת החכם צבי לשומרי אמונים (הקדמון) ויכוח ראשון סי' נג, שכן ספר זה היה מבין ספרי המקובלים הנפוצים ביותר באירופה (מאחר ולא היה בכלל החרם על איסור לימוד הקבלה לצעירים לפני גיל ארבעים בעקבות פרשת ש"צ).

ואגב, שם הוא משתמש בטיעון זה לא רק כדי לתת טעם לבריאה, אלא כדי להסביר למה נמנע ממנו לברוא עולם מצומצם ומגושם כי אם על ידי צמצומים רבים. טענתו כרוכה בקשיים תיאולוגיים רבים יותר מטענתו של הרמח"ל.

ושם (ויכוח שני סי' יד) מובא מאמר זה כדברי הרמח"ל, על טעם הבריאה, ומאריך לבאר שאין זה טבע מחויב אלא ברצונו ולכן אין זה מחייב שהעולם קדמון.

יש המוצאים ראשיתו של רעיון זה של טבע הטוב להיטיב כטעם לבריאה (לפני שפינוזה) בדברי ר' חסדאי קרשקש, אך מחמת סבך הענינים בדעתו אעדיף שיחוו דעתם המומחים למשנתו (בעלבעמיו?).

אתנ',

בעץ חיים אין לשון זה טבע הטוב להיטיב אלא "כדי להיטיב לברואיו", ובכן הראשון בו נמצא (לע"ע) לשון זה הוא בעמק המלך (נד' ת"ח).

להלן רס"ג, או"ד, ראש מאמר שלישי, מה' ר"י קאפח, עמ' קטז:

"כיון שנתברר שהוא קדמון (=כלומר אשר אין ראשית לו) שלא היה עמו מאומה היתה אם כן יצירתו את העולם טובה מאתו וחסד, וכפי שהזכרנו בסוף המאמר הראשון בסבת בריאת כל הדברים. וממה שנמצא גם בכתובים שהוא טוב ומטיב...והגדול שבחסדיו על בריותיו הוא שנתן להם את ההויה כלומר מה שהמציא אותם אחר שלא היו, וכפי שאמר לנבחריהם 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו'".

נראה שרס"ג הוא שביטא את הרעיון מדרך הטוב להיטיב, אך כפי שהעיר מימוני לא נקט 'דרך' שהיא קרובה לשון חוק. ודוק, שצירף לכך את הפסוק 'כל הנקרא וכו'. אמל רס"ג עיי"ש מטרת מגמה זו היא להשריש את תובנת הכרת הטוב כיסוד מכונן של עבודת ה'.

א. לענין הרמח"ל - מומלץ לקרוא את מאמרו של הרב יוסף אביב"י,
(נספח בסוף המהדורה הראשונה של ההוצאה החדשה והלא מנוקדת של מסילת ישרים (-שם הוצגו שתי מהדורות שונות של מסילת ישרים) בהוצאת מכון אופק).
במאמרו המעניין הוא מעיר על שתי תובנות יסודות ברמח"ל - בין העיקרון של ההטבה לעיקרון של גילוי היחוד (דומני שהרב פרינלנדר חלוק על כך?).

ב. עוד כדאי לציין שהרעיון האפלטוני של האידאה של הטוב, עברה תרגום ועיבוד מהמימד התיאולוגי למימד האתי ושובצה כחלק משתשתית משנתו של הפילוסוף היהודי בדור האחרון עימנואל לוינס.

והשווה מאמר ראשון, עמ' עה:

"ושמא יחשוב לאיזו סבה ברא הבורא כל הנמצאים הללו יש בזה שלש תשובות: האחת שנאמר בראם ללא סבה, ואפ"כ לא יהא זה לבטלה...והשנית רצה בכך לגלות את החכמה ולהראותה, וכענין שנאמר להודיע לבני אדם גבורותיו. והשלשית, רצה בכך להועיל לנבראים במה שיצוה אותם ויהיו נשמעים לו, וכמו שאמר אני ה' אלוקיך מלמדך להועיל מדרכיך בדרך זו תלך".
השאלה המעניינת היא שלכאורה יש לעשות היפוך:

הואיל ותפישת הקב"ה מציגה מושג של שלמות, הרי שבריאת העולם אינה ענין להטבה, אלא ענין לדין. כלומר, אי אפשר שלא היה נברא העולם - כך היה ראוי להיות שיברא העולם!
דוק, אף שאין הוא מחוייב במושגינו מושג השלמות כמושג טוטלי מכוון לתפישה הפוכה.

אמנם לכאורה מתפישת עולם נפרד ביחס לאיןסופיות (ווטו הרשות נתונה....) לא נותר אלא לדבר על חסד שלאחר צימצום כביכול - אך גם זו ביחס לשלמות היא בגדר ראוי לכתחילה והחסד כלול בדין, (ואכמ"ל).

אכן התחבטות זו מופיעה כבר בכתבי הראי"ה - אם אמצאה אעלה אותה.

נמצא שחסד דווקא מבטא תפשיה של חיסרון מצד האדם ודין תפישה של שלמות (אלו נתפרשנו ע"י הראי"ה כשלמות והשתלמות).

מיימוני ,שלום רב*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

כמתעסק

רסג   מניח שעצם הבריאה,היא הטבה. לעומת זה רמחל אינו טוען שהבריאה היא הטבה אלא שהיא נעשית למען ההטבה.וההטבה כלל אינה נעשית למען הנבראים ,היא צורך פנימי של הא-ל.

אפשר שרוח מדברי רמחל נזרקה כבר אצל חז"ל , באמירתם נח לו לאדם שלא נברא. המשבר התיאולוגי שאמירה זו מעלה, מוצאת מזור -אמנם מפוקפק- לא בדברי רסג אלא בדברי  רמחל.

לטעמי זה שורש ההבדל בין השימוש  במילה  דרך, שמבטאת הטבה רצונית-וכהערת מיימוני- ובה השתמש רסג.             לבין השימוש במילה חוק, שבה השתמש רמחל. חוק מבטא כורח פנימי, דבר שיכול להאמר על פעולות הבורא ביחס לעצמו.

*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />