"היא" עוד תחזור! - גזירות ששרדו למרות שבטל הטעם

בכל מצווה התלויה בזמן, ישנם זמני חיוב, וזמני קיום, זמן קיומה של "מצוות",תפילת הבוקר הוא עד ארבע שעות-חצות היום, אלא שהזריזין התפללו מיד עם חיובה-עלות השחר או זריחת השמש, ראו טוש"ע או"ח סימן פט, כך הוא בימות החול, וכך גם בזמני התפילות בשבת, ואילו ביום טוב היו מאחרין את התפילה, כדי לאפשר ל"מבשלים", לבשל את סעודת החג.

''ומן הדין הוא לתרגם לעם לנשים ולתינוקות כל סדר וסדר ונביא של שבת לאחר קריאת התורה, וזו היא שאמרו, בשבת מקדימין לבא, כדי לקרות קריאת שמע כוותיקין עם הנץ החמה, ומאחרין לצאת, כדי שישמעו פירוש של \הסדר, אבל ביום טוב מאחרין לבא, שהן צריכין לתקן מאכלים של יום טוב, וממהרין לצאת, שאינו מן הדין לפרוש להם". (מסכת סופרים פרק יח הלכה ו).

ישנם הטוענים שה"מבשלים" לא היו אלא מבשלות, והדבר מוכיח שבזמן הגאונים- זמן חיבורה של מסכת סופרים נהגו הנשים ללכת לבתי הכנסת:

ואילו את תקיעות השופר בר"ה היו מאחרים גם הזריזין, ולא כדי לאפשר לנשים המבשלות להגיע בזמן לתקיעות.

מנהג איחור התקיעות בהלכה, התחיל עוד בזמן התנאים בגלל מעשה שהיה, כשסיפור המעשה שונה בירושלמי ממה שהוא בפירש"י בבבלי.

לפי הירושלמי, (ראש השנה פרק ד ה"ח):

"פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאים סבורין שמא עליהן הם הולכין ועמדו עליהן והרגום, מיגו דאינון חמי לון קראיי שמע ומצליין וקוראין באוריתא ומצליי ותקעין אינון אמרין בנימוסון אינון עסיקין".

הדבר הי' "בפעם אחת"!

ואילו הסיפור לפי רש"י (ראש השנה טדף לב עמוד ב בד"ה בשעת השמד שנו) הוא:

"אויבים גזרו שלא יתקעו, והיו אורבין להם כל שש שעות לקץ תפלת שחרית, לכך העבירוה לתקוע במוספין".

גזרת אויבים, ששינוי הזמן שבו תקעו בלבל אותם.

ייתכן ש"גזרת אויבים" זו היתה בזמן גזרות השמד של אדריאנוס, שגזר על "כל" המצוות.. (ראו את דברי הרב ויינברג בשו"ת שרידי אש, "ערכאות של עכו"ם" בד"ה בתנאים אלה).

ואין לי אלא לשאול:

למה צריך להיות השינוי לדורות? הגזירה היתה ונגמרה ולמה לא לחזור לכפי שהיה?

והיא שאלה ששאלו עליה בעלי התוספות שם:

"ואע"פ שבטלה גזרת המלכות לא עבדינן כדמעיקרא, אע"ג דזריזין מקדימין למצות, דחיישינן שמא יחזור דבר לקלקולו".

לא שממשיכים לנהוג כן, בדיעבד, מפני שהתרגלו להנהגה זו, (כפי שמצאנו בהרבה מנהגים שמקורם ב"גזירות שמד"), אלא שעל אף הידיעה שהמנהג החל בגלל גזירת שמד, יש להמשיך בה, מפני שתיתכן גזירת דומה בעתיד.

חיים בתקווה.

ויש לי לשאול:

האם זו המצווה היחידה שכאשר גזרו עליה, נהגו לקיימה בצורה שלא תסכן את חיי המקיימה,

כאשר התבטלה הגזירה וידעו שמנהגם היה מנהג טעות, חזרו לקיימה כמצוותה, (אין שעת הסכנה ראיה, עירובין דף צא עמוד א, סוכה דף יד עמוד ב, תוספתא מסכת מגילה (ליברמן) פרק ב הלכה ד, ועוד. ראה הרב ויינברג לעיל)?.

למה עתה כשאין יותר אפשרות מסתברת לחשש מגזירה על כל עם ישראל, יש לכל עם ישראל לחשוש ממנה?

האם עלינו להאמין, שחז"ל האמינו שהגזירה תחזור?

האם הם האמינו שפטנט "התקיעה המאוחרת" ימשיך לעבוד לעולם ועד, וכי הגוים כו השטן הם כ"כ מטומטמים, עד שלעולם לא ידעו שהיהודים שינו את זמן התקיעה?

מדוע כאשר התלמוד שואל בכתובות (דף ג עמוד ב'): אם תקנת "נישואי הבתולות ליום הרביעי", גורמת לסכנת נפשות, מדוע לא נבטלה: "וליעקריה! היא השיבה: "גזירה עבידא דבטלא, ותקנתא דרבנן, מקמי גזירה לא עקרינן", הרי שגם לדעת הגמרא כשגזרות בטלות הן אינן חוזרות, ומדוע חששו שגזרת השופר עלולה לחזור אי פעם?
___________

במקום אחר מצאנו שהפחד מגזירות עתידיות, הוא הסיבה למדוע שמנהג לא ישתנה לעולם ועד, למרות שמבחינת ההלכה היה על ההלכה להשתנות, בגלל השתנות התנאים.

ההלכה היוא: יו"ט שני של גלויות בימנו.

בימינו מקפידים בחו"ל על יו"ט שני, אף שהסיבה למנהג היום השני שוב אינה קיימת, מפני שבימנו ניתן לחשב את המולד אלפי שנים מראש, בדיוק של חלקיק השניה, שלא כאותם ימים שבהם היו ימי החגים תלויים בקידוש החודש עפ"י הראיה, וגרמו ל"ספיקא דיומא".

למה היומיים בימנו?

התמיהה אינה חדשה, והיא כבר נשאלה בתלמוד, (ביצה דף ד עמוד ב):

"והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי''?

שעליה ענו:

"משום דשלחו מתם: הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי".

וברש"י:

"דגזרי המלכות גזרה - שלא יתעסקו בתורה, וישתכח סוד העיבור מכם ותעבדו נמי חד יומא ואתי לקלקולי ולעשות חסר מלא ומלא חסר, ותאכלו חמץ בפסח".

המעוררים את השאלות:

אם אנו חוששים שהמלכות תגזור שלא יתעסקו בתורה, מדוע שלא נחשוש שהמלכות תבטל את הסנהדרין, ולא תהיה אפשרות לקדש את החודש עפ"י הראיה, ונצטרך לחזור לקדוש החודש עפ"י החשבון?

מדוע שלא נחשוש למלכות שתגזור שלא יקדשו את החודש בכל צורה שהיא?

למה חשש רש"י רק ל"ותאכלו חמץ בפסח", ולא חשש לחילול החג כשלעצמו?

מאז ימי הלל הנשיא מתקן הלוח, (הדבר היה בשנת 359 לסה"נ, ראו הרב מ.כשר, תורה שלמה פרשת בא, חלק י"ג עמוד כב), לא היתה גזרה היכולה להשכיח את חשבון ימי החגים מכל ישראל, ואין ספק שכל שהזמן חולף, סיכויה להיות בעתיד, קרובים לפחות מאפס.

עד מתי עלינו לחשוש שהיא עוד תהיה?

אם לפי רש"י סיבת ההוראה מתם, להמשיך לנהוג במנהגם הקודם-מנהג אבותיהם, היא כדי למנוע מהם את הקלקול שעלול להיות כתוצאה מגזירה שבגללה ישכחו את החשבון , וכך הוא גם בפירושו של ר"ח שם, שכתב: "דשלחו מא"י הזהרו לעשות שני יו"ט כמנהג אבותיכם, דחיישינן שמא יגזרו גזירה וישכחו חשבון הקביעות ויבואו לידי קלקול".

הרי הרדב"ז (שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תקצד), שהבחין בבעייתיות החשש מגזרות השמד עתידיות כסיבה חל"יומיים חג", כתב:

"ותמהתי שכתב, שי"ט ב' הוא גזרת שמדא, והלא אינו אלא מנהגא כדאמרינן שלחו מתם דאע"ג דידעינן בקביעא דירחא הזהרו במנהג אבותיכם!".

לדבריו, אין ה"זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי" שבדברי הגמרא, הסיבה ליומיים חג, אלא הוא סיבה "נוספת", כשהסיבה האמיתית היא: "הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם".

"מנהג אבותיהם זה", האם הוא רק מנהג "סתם", או שהוא מנהג חשוב

לדברי רב האי גאון, שדבריו מובאים בתשובות הגאונים, (תשובות הגאונים - מוסאפיה (ליק) סימן א', דף ה' דע"א, ובגנזי קדם ח"ד עמוד 36 את קיצורה של תשובה זו, וראו גם באוצר הגאונים לביצה סימן ה), אלא שהוא רואה את השמד כאחת הסיבות:

"... כי רבינו סעדיה ז"ל אמר בפירושו כי אין ספק מעיקרא אלא הקב"ה צוה את משה עבדו והוא אמר לישראל כי בארץ יהיה להם יום אחד ובחוצה לארץ שני ימים וכן היה מעולם. כל ישראל עושין בלא ספק על העיבור ועל החשבון. עד שיצאו המינים ובקשו חכמים להראות כי ראיית הירח והחשבון אחד הוא. והיו עושין כל אותם הדברים שעשה רבן גמליאל בטבלא ועשו השלוחים וכו'. ואחר כך חזרו לעמוד על עקרן כמו שאמר הקב"ה למשה שיהיו עושים בארץ יום אחד ובחוצה לארץ שני ימים ואמר אדוננו בתשובותיו לאנשי קאבת כי גזרה מימות נביאים ראשונים וכן הנהיגו הנביאים הראשונים את ישראל מתחילת הגלות שעושין יום טוב בחוצה לארץ שני ימים ויום הכפורים יום אחד... וזה ששאלנו בשמועה זו (ביצה ד) והאידנא דידעינן בקבועא דירחא מ"ט קא עבדינן תרי יומי. ויש לדבר זה שתי תשובות אחת מהן כי גם עכשיו פעמים שיהיה שמד שם ויצטרכו לשנות ויתקלקל הדבר. וזהו שאמרנו זמנין דגמרי וגזרי שמדא ומתקלקל מלתא ותשובה האחרת כי הנביאים צוו את ישראל שבח"ל ואין אנו יודעין אמתת עלת הדבר בודאי. ואף אין אנו יודעים כי בודאי סרה העילה שזה הדבר תלוי בה כדי שנסיר אותה בסורה. והלכה מועתקת היא ממשה רבינו ע"ה מפי הגבורה כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ... ושמא מימות יהושע בן נון כך הנהיג את כל היוצאים ומשתהים ח"ל לעשות...".

לדברי רב האיי, המשך המנהג הוא כי: "אין אנחנו יכולים לבטל מנהג שהוא ממשה רבינו ע"ה מפי ושמא מימות יהושע בן נון.

לאשר כתב רב האיי: "שמא מימות יהושע בן נון כך הנהיג את כל היוצאים ומשתהים ח"ל לעשות...". יש להעיר , שאף שרעיון זה מופיע גם בתשובת גאונים אחרת, אין תקנה זו בין "עשר התקנות שתיקן יהושע בכניסתם לארץ", שבב"ק דף פ עמוד ב-פא עמוד א, וכן שתשובה זו נעלמה מעיני הרב ישראל שציפנסקי, שלא מנה את תקנת יו"ט של גלויות אפילו בין תקנות יהושע שיחידאי מייחסים אותן אליו (התקנות בישראל חלק א עמוד קנג).

גם לפי דברי בעל התניא, אין הטעם המובא בגמרא ה"טעם האמיתי", והוא כתב:

"...כי עת רצון שלמעלה ויחודים עליונים שבקריאת שמע ותפילה וקדושת שבת ויום טוב הוא למעלה מגדר המקום והזמן רק שמאיר למטה לכל מקום ומקום בזמנו הראוי לו וזהו ג"כ הטעם ששורה קדושה עליונה בחוץ לארץ ביום טוב שני של גליות ...". (שולחן ערוך הרב אורח חיים, מהדורא תניינא סימן א סעיף ח).

עד"ז הוא בירושלמי (עירובין פרק ג ה"ט):

"רבי בא רבי חייה בשם רבי יוחנן בני אמי נחרו בי וגו' מי גרם לי להיות נוטר את הכרמים על שם כרמי שלי לא נטרתי מי גרם לי להיות משמרת שני ימים בסוריא על שלא שמרתי יום אחד בארץ, סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים, ואיני מקבלת שכר אלא על אחת".

ולפי הסבר ה"קרבן העדה":

"סבורה הייתי שטובה היא לנו בתוספת המצוות. ואינה מקבלת שכר אלא אחת, דזה עונשו שלא שמר אחת כתקנה, ואין זה אלא תשלומין לעונשו".

אותה התוצאה, כפליים עבודה.

והשוו שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א ד"ה ה ר' חייא:

"ר' חייא בשם ר' יוחנן אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם על שלא שמרתי חלה אחת כתקנה בארץ ישראל הריני משמרת שתי חלות בסוריא סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שתים ואיני מקבלת שכר אלא על אחת, רבי בא בשם ר' יוחנן אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא על שלא שמרתי יום טוב אחד כתקונו בארץ ישראל הריני משמרת שני ימים טובים של גליות בחוצה לארץ, סבורה הייתי שאקבל שכר על שניהם ואיני מקבלת שכר אלא על אחד".
__________

הרב ויינברג (שו"ת שרידי אש), מתאר במאמרו מאמר ערכאות של עכו"ם את המצב בזמן גזרות השמד של אדריאנוס:

"... כדי לעקור את סדרי הדת בענייני משפחה אסרו על בי"ד ישראל, שכבר ניטל כוחם, להורות ולדון, לסדר גיטין וחליצות. ודבר זה, שאף אחד מסופרי ההיסטוריה שלנו לא עמד עליו, מפורש במשנה כתובות פ"ט, ע"א (רשב"ג אומר: מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט), ומרומז במשנה יבמות ק"ד, ע"ב: ומעשה באחד שחלץ בינו לבינה בבית האסורין ובא מעשה לפני ר"ע והכשיר, ועי"ש ק"ה, ע"ב ובירושלמי שם: בבית האסורין היה מעשה ולבית האסורין בא מעשה''.

והוא ממשיך ברשימה ארוכה של גזרות שהיו, ועל הפטנטים שהומצאו ע"י חז"ל כדי להתגבר על הגזירות, שכשחלפה הגזירה חזרו למנהג המקורי, ולא חששו להחזיר מפני שלא חששו שהן תחזורנה.

לא היה זה תמיד, מפני שפעמים המשיכו המנהגים כמנהג מוטעה מטעם "מנהג אבותינו בידינו"

"האוכל אצל חמיו כו' בראשונה גזרו שמד ביהודה שכן מסורת להם מאבותם שיהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויביך והיו הולכין ומשעבדין בהן ואונסין את בנותיהן וגזרו שיהא איסטרטיוס בועל תחילה התקינו שיהא בעלה בא עליה עודה בבית אביה שמתוך שהיא יודעת שאימת בעלה עליה". (תלמוד ירושלמי מסכת כתובות פרק א ה"ה).

ובפני משה:

"כלומר טעם המנהג שביהודה מפרש דמחמת הגזירה בא להם מנהג זה".

בעירובין דף צא עמוד א וסוכה דף יד עמוד ב מצאנו את הביטוי "אין שעת הסכנה ראיה", ואין להביא ראיה מהנהגות לא תקניות, מפני שבאותתם הזמנים החכמים המליצו על הנהגות "פסולות" מעיקר הדין, מפני שהן היו הדרך הטובה ביותר לקיום המצווה בתנאים ששררו בזמן הגזירה.

הרב ויינברג התפאר: "ודבר זה, שאף אחד מסופרי ההיסטוריה שלנו לא עמד עליו".

אף אם אף אחד מסופרי ההיסטוריה שלנו לא עמד עליו, היו "רבנים" שעמדו על הדבר:

בתשובות הגאונים שערי צדק (חלק ג שער ב סימן יב), וכן בספר "החילוקים בין בני מזרח ומערב", (סימן יג) מצאנו:

"אנשי מזרח אין מקרעין את הגט ובני ארץ ישראל קורעין אותו".

הרדב"ז (בשו"ת רדב"ז חלק ג סימן תמ), ענה למי ששאלו:

"למה נהגו לקרוע את הגט אחר הנתינה?"

"תשובה: שמעתי בזה שני טעמים:

חדא שלא תבא ליד האשה ותגבה בו פעם שנייה דקיי"ל הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה, ותו דבזמן השמד הוצרכו לקרוע כדאיתא בפ' המקבל אע"ג דהאידנא השמד בטל מ"מ נהגו לקרוע כבתחלה וכן מצינו בתקיעת שופר שנהגו לתקוע אחר הקריאה מפני השמד ואע"ג דבטל השמד לא בטל המנהג ושני הטעמים כתב מהר"ר ישראל ז"ל.

ואני נתחדש לי טעם אחר והוא כי צריך להאריך הווי"ן וכל אותם הדקדוקים שנאמרו בגיטין דאי כתיב ליה בעל גופיה או דכתיב ליה סופר מפומיה ואתא בעל ומערער ואמר דאנא הוא דפסלינא /דפסילנא/ ליה בהני דקדוקי ולקלקולא אתכוונית ומש"ה קרעינן ליה כי היכי שלא יבא ליד הבעל ויפסול אותו באחד הדקדוקים שאינם מעכבים מן התורה ויאמר לזה נתכוונתי ולא תנשא לכתחלה בהאי גיטא ואפילו לדעת האומרים נשאת לא תצא משום הני דקדוקים מ"מ איכא לעז וכ"ש לדעת האומרים נשאת תצא ולפיכך קורעין אותו והבעל בעצמו יודע שלאחר הנתינה לא יבא עוד הגט לידו ולא יכול לפוסלו הילכך גמר ומגרש לגמרי ולא יתכוין לקלקלה או לא יגרש כלל כיון שיודע דשוב אינו יכול לקלקלה ומפני חששא זו נהגו לקרוע הגט כדי שיתייאש ממנו הבעל ומנהג יפה הוא וכן אנו נוהגין במצרים".

האם טעמו היה מסתדר עם סעיף 242 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שבו נאמר:

"היודע כי ספר, תעודה או דבר פלוני דרושים, או עשויים להיות דרושים, לראיה בהליך שיפוטי, והוא, במזיד, משמידם או עושה אותם בלתי ניתנים לקריאה, לפענוח או לזיהוי, והכל בכוונה למנוע את השימוש בהם לראיה, דינו - מאסר חמש שנים".

***
הכותרת תוקנה על ידי מיימוני בהתאם לחוקת הפורום

תוקן על ידי - עצכח - 04/10/2006 8:59:52