סליחה

שהרי מכיר אתה את חשיבתו ואת רגישויותיו. ויודע אתה כיצד לגשת אליו.

קשה ביותר לבקש סליחה ממי שהתרחק מחייך ושוב אינך יודע את אשר בצפונות ליבו ומוחו.
הקושי נובע גם מהעובדה שאולי בקשת הסליחה תידחה, ותיצור תחושת דחייה שקשה להתמודד עימה.

הסליחה הקולקטיבית קלה, ובעיני אינה אמיתית. סליחה אפשר רק לבקש ממישהו מאוד פרטי על מעשה מאוד ספיציפי.
בבקשת סליחה ישנו גם עומס רגשי על האדם שממנו מבוקשת המחילה. 

ישנן סליחות לייט, שהינן בד"כ על מעשי יומיום לא מאוד חמורים.

הסליחות הכבדות והעמוקות קשות וסבוכות. הן למוען והן לנמען. 

כרגיל לאדם הדתי קל יותר להתמודד מתוקף קיום תורה ומצוות. לחילוני, שבחירותיו "חופשיות" קשה הרבה יותר בסיטואציות אנושיות אלו. 

תפו"ז , ברוך הבא לישיבת הגולשים!!!

אתה צודק ומדייק בכל מה שכתבת,

למעט דבר אחד שאולי יש לשים לב אליו יותר.

לגבי אלו שהתרחקו מחיינו ונמצאים כעת רחוקים, המצב דווקא לא כל כך קשה, משום שהאש שוככת ואחרי שעובר הזמן הדעת מתקררת ויותר קל לשני הצדדים להתפייס, וגם ישנו געגוע קל שמוסיף רצון לשכוח את העבר הרע ולחזור אל העבר הטוב.

דווקא אלו שקרובים אלינו שאיתם אנחנו מפתחים באופן יומיומי שיטות תקיפה והגנה, והאש נשמרת, ואין געגוע [ אולי רק געגוע לתקופה יותר טובה], ושם גם עקב היומיומיות של הבעיה, הבעיה מתקבעת היטב בלב וכך גם חוסר האונים, וגם הפרטים כל כך מרובים ויש למצוא את נקודת העומק הכללית שממנה יוצאים כל הפרטים, וקשה מאד להגיע יחד לעומק הכוונות הטובות, וגם נצרך זמן רב בכדי לעמוד בהתחייבויות החדשות שמתחילות מייד וגם הן יומיומיות

דווקא שם אני מוצא את הקושי הגדול וכמובן שגם הערך של ההתפייסות האמיתית הזו הוא ערך רב יותר

שלום בית הוא יותר קשה ויותר ערכי מאשר שלום עם אדם רחוק יותר

והוא גם יותר עמוק ופנימי ומשתלט על רוב אופני ההתבטאות של האדם במהלך היום כשהוא בבית.
למרות שכמובן יש בדברייך גם כן משהו שלא ניתן לסותרו. 

ככל שמתבגרים, קל יותר לסלוח. לפחות אצלי...

 וככל שקל לי יותר לסלוח, אנשים גם סולחים לי יותר בקלות, ובכלל, קל לי יותר...

חתימה טובה לכולם!

האזרחי, תודה על קבלת הפנים. אני בת!

תובנותיך נכונות ומדוייקות אף הן. למרות שאף פעם אי אפשר לעצב תובנה "מדוייקת" כשמדובר בנפש האנושית הכה סבוכה ולעתים קרובות אף בלתי צפויה.

אהבתי מאוד את שכתבת.

באשר לסיטואציה של בקשת הסליחה, כחילונית הסליחה היא סליחה, אין לי ידע על השדה הסמנטי של המושג הזה. האם תוכל לספר קצת על אשר עובר על אדם בבואו לבקש סליחה, מנקודת מבט דתית?

כן. [וסליחה על שחשבתיך לבן חח].

אבל לא מנקודת מבט דתית אלא יהודית.

בקשת הסליחה היא מהמקום בנפש הנמצא בי שאיננו מסוגל בכלל להבין וכמובן לא להסכים עם הדברים שעשיתי.

וכשאני מגלה בעצמי את הנקודה הזו וניגש איתה ומתחבר שוב אל הצד הפגוע,

אזי אני חוזר חזרה עם הצד הפגוע אל אותה זירת הקרב הקדומה

אל אותה הנקודה בעבר

ושם מתגלה בעצם שאנחנו חברים הרבה יותר טובים ממה שחשבנו
ויתירה מכך,

בפעם הראשונה שהיינו בנקודת העבר, נקודת הקשר האמיתית בינינו לא היתה גלויה, ולכן היה מקום לריב או לפגיעה

אבל כעת, כשאנחנו חוזרים לשם ועומדים שם יחד אבל הפעם נקודת האהבה בינינו כן גלויה,

מתברר שאנחנו למעלה לגמרי אפילו מהאפשרות לקצר.


נמצא, שדווקא משום שחטאתי, אני נאלץ למצוא את הנקודה היותר פנימית שהיתה קיימת בי אבל לא היתה גלויה.

וזו היא גם מצוות התשובה היהודית,

שמנצלת את החטאים על מנת להגיע למעלה עליונה יותר.

ונמצא שדווקא בזכות החטאים מתחזק הקשר.

השאלה שיש לי, אם אני מגיעה כדי לבקש סליחה, ללבן דברים שבגינם היה ...ריב, אי צדק.
והשני במקום זאת, תוקף או לא מוכן לסלוח ולדבר. מה עושים עם ההרגשה הקשה הזאת.

בדרך כלל מזה אני חוששת במיוחד.

סליחה, סליחה, אבל לא עד כדי השפלה.

בבקשת סליחה לא צריכה להיות השפלה או תחושה של חוסר כבוד עצמי. אם אלו הרגשות שאת חווה לפני בקשת הסליחה, (ואני מאמינה בתחושות בטן) אות הוא וסימן לכך שאין בדינמיקה האנושית בין שניכם מקום לסליחה.

לא בכל מערכת יחסים יש את הפוטנציאל לשיקום. לפעמים יחסים מגיעים לתחום של חולות טובעניים שמהם כבר אין כל אפשרות להחלץ. בעיקר במיקרים בהם לא ניתנת כל אפשרות להגשת הסולם, ולו הקטן ביותר, בכדי לצאת מקרקעית הבור אליו נפלתם.

עצוב, מדכא. אבל אי אפשר להכנס אל טריטורית הזולת בכח ומבלי לדפוק בדלת קודם לכן.

היי ושלום.

מה שכתבתי על סליחות, תפוח זהב קלעה בתשובה שכתבה לי,
ותודה על כך.
הבנתי שמי שבאמת לא סולח, או ממשיך בדרכו/ה של הכעס או הברוגז,
לא שווה את האנרגיה שלי, ואכן אני אתרחק בלי להיפגע או להעלב.

אזרחי יקר,

בהתחלה שקראתי את תגובתך, אמרתי אלו הם המילים שלי........בסוף הבנתי שהם שלי.
עדיין מתנהג באותה צורה, כואב לי כי אני "אישה" ומצפה וחולמת על רומנטיקה, כניראה
שהוא לא הכתובת.
השלמתי עם זה, ואם ההתנהגות הזאת, ובחשבון נפש עם עצמי, אינני יכולה בלעדיו.
לא אחרי כל כך הרבה שנים הקמת בית ומשפחה. מי מבטיח שאחר אין לו דברים
גרועים מאלה? אותו לפחות אני מכירה.
חבל לי על שאני "סובלת" מזה, אבל מה לעשות, אף אחד לא מבטיח גן של שושנים.

מאיזה בית הוא מגיע?

הוא ממש דור המשך של הוריו?

בזה אתה צודק במאה אחוז.
אולי הצעירים מפרקים משפחה גם על דבר כזה, אבל בדור שלי שומרים על הקיים,
ומנסים לראות גם את הטוב.

חג שמח...