אלוקים שלום,
מזמן שלא כתבתי אליך, ואני לא זוכר אם אי פעם פתחתי מכתב כזה או אחר שלי במילים האלו, הנה חידוש!
"אלוקים שלום" איך בכלל ניתן לפתוח מכתב כלשהו בכותרת שכזאת, כל כך בוטה וישירה ועדיין בלי לכתוב מילה וכבר סיפרתי הכל.
זה המכתב שלנו, כלומר שלי ושלך, שלי כאן על-פני האדמה ושלך שם במרומים, ופתאום אני ואתה כשווים, המחשבה הזאת מפחידה וכי כיצד זה בכלל ייתכן, אבל הנה וכתבתי, ולא פעם גם כך דיברתי. וזה ברור לי שאין אני הקב"ה זה ברור שלי שהית"ש אינו ח"ו בשר-ודם, אם כך אז מה הקשר ביננו, אם בכלל.
זה כבר כמה שנים שמספרים לי עלייך, על גדולתך ותפארתך ושאר מידות טובות שכדי שלא להמעיט בכבודך אין אנו מרחיבים את עניין הדיבור בהם. מאז שנולדתי עולמי מוקף בעולמך, אך אם נדייק מאז היותי ובעצם לפני וגם אחריי יש רק אותך, בכללות הווייתך כולה שהיא בעצם הכל, ואני מה?
הם מספרים עד כמה אתה אל רחום וחנון וכמה אתה אוהב אותנו, הם מנסים ללמד אותי גם לאהוב אותך, הם מכניסים במערכת האהבה ההדדית הזאת גם את התורה והמצוות ואת כל המסביב, ואני הקטן יושב ולומד את דבריהם מאזין להם ומנסה להבין, אך סלח לי אלוקים, שאיני מצליח.
ושאלה קטנה שמנכרת במוחי, אייכה?
זה קצת מוזר לפתוח מכתב במילים שפתחתי, ואז לשאול את מושא המכתב האם הוא בכלל קיים, אין זה מצטייר יפה. אך צר לי אבי והנה אגלה לך את רוב כאבי בזמן האחרון, איני מרגיש בך, כאילו עברת ממני ודיי. כל מלה נכתבת ברעד וזיע, כאילו איני מסכים למה שאני כותב, כי איך אכתוב למשהו שאיני מכיר בקיומו שאני לא מרגיש אותו. אך זהו שורש הבעיה, איני יכול לכפור בקיומך מאמין אני כיודע שיש הקב"ה והוא תכלית העילות, סיבת הסיבות ושליט בכל העולמות.
אך השאלה עדיין מנכרת ולא נותנת מנוח, אייכה?
מרגיש אני בודד נלחם למען כלום בשומקום ואין סיבה ואין כיוון ואין…
עד מתי ארגיש כך?
אנא ממך חזור אלי, גלה את פניך וצא מן ההסתר, עזור לי לצאת ממעגל החטא, של סיפוק ייצרים-כעס עצמי-ייאוש-ריקנות-ושוב ניסיון סיפוק שלעולם לא יסתיים.
אך כמה כואבת לי הבדידות כמה קר ומוכר מקום החטא, אני רוצה לחזור אל חיקך החם והבטוח לחזור ולהשפיע טוב בעולם לשוב ולחייך ולאהוב.
המלחמה היא כואבת וכואב בעיקר להפסיד, להפצע עד זוב דם, קשה לקום לאחר מכן, כולי שוטט מתרוקן מעצמי, כאילו לשד עצמותיי נמצץ.
אך הנה ברגעים של פיקחון בין נפילה לנפילה, כאשר עוזרים כוחות אחרונים ושוב מנסים לעמוד על הרגליים לפני הנפילה הבאה, פתאום כאילו משומקום אני נזכר.
נזכר אני בכל מה שלמדתי ונזכר אני באהבתך, ומתמלא אני באושר פנימי ובאהבה, והנה, כבר אין אני רועד, כי אם שמח וטוב לי הלב, רוצה אני לכתוב מילים שמחות וקופצות ולשיר שיריי הלל, וכוחות השמחה והאהבה שאתה נוסך בי ממלאות אותי בטוב ונותנות לי את הכוח (שעבד) לעמוד.
אך שאלה אחרונה לי אלייך מלכי, למה ככה, למה רק עכשיו, אחרי שכבר חטאתי ונתרחקתי, למה רק עכשיו אני יכול להרגיש בך? וכמה זמן תשאר ההרגשה הזאת? ולאן עוד אלך איתה? אני רוצה אותך בכל-כולי אך האם באמת אוכל לאחוז בך?
והחשש מתגנב לליבי, וכבר איני בטוח האם אצליח לשרוד ומראות הנפילה הבאה קשות יותר מהפילה הזאת. ושוב אני רועד, ושואל "למה?" והשאלה בתוכי מהדהדת "למה כך?" ואני יודע שיש תשובות רבות לשאלה זאת וחלקם מספקים אפילו נפש כואבת וזועקת. אך הזעקה במקומה עומדת.
והנה כמה תהפוכות עוברות על הנפש, וזה רק במכתב אחד קטן שאורך כתיבתו עומד על פחות משעה, ולמרות זאת. אז בואו ונעצור, ונתפוס את הרגע, אבקש סליחה על נפילות ועל הכעסים ושאר הבלבולים שהיו בעבר ואנסה להתעלם מהעתיד וכך אבטיח, בנקודה שבה אני עומד, שזאת הנקודה הטובה לי וכך אני אוהב ואני רוצה להתקרב אליך יתברך ולחוש אותך ביותר. ולהמשיך ולעלות ולהתעלות מעלה, מעלה, מעלה.
ושוב השמחה ממלאת אותי, מילים של תקווה מילים של ברכה, ורק אני ואתה שומעים ורואים, והנה בהסכם לא חתום אני מתחייב לקבל על עצמי, מחדש, את כל תרי"ג המצוות ולעשות השתדלות גדולה בעבודתי אותך, ואתה כמבטיח לי להמשיך ולהיות לצידי כמו שתמיד הייתה, ולהמשיך לעזור לי בעבודתי אותך.
ככה זה, בשמחה גדולה.
עד הנפילה הבאה…
