אמנות הביקורת (פסיכולוגיה מעשית ותורנית)

מה שנקרא פעם תוכחה נקרא אצלנו היום "ביקורת". הביקורת יכולה לבנות את האדם, אך גם להרוס אותו. צריך לדעת כיצד לבקר, מתי לבקר ומתי לא. מצד שני, צריך גם לדעת כיצד לקבל אותה.

במסגרת האופנה החשובה של פתיחת אשכולות על דרך הפסיכולוגיה, כדאי לדון בשאלות אלו. הנה כמה נקודות למחשבה (מתוך ספר שלא נכתב עדיין, "על אמנות הביקורת"):

קשה לאדם לקבל ביקורת. רק אדם גדול מסוגל לשמוע שמבקרים אותו ולהבליג, ועוד להתבונן ולאשר את האמת שנאמרה לו. קל וחומר כשהביקורת אינה מדוייקת, או נכשלת באי הבנה של המניעים.
כמו כן, כלל גדול בפסיכולוגיה קובע כי אין לחשוף את האדם למניעים כמוסים כל עוד אין לו כלים או אנרגיה להתמודד איתם.
לפיכך, העברת ביקורת טעונה שפה מיוחדת. כדאי להשתמש תמיד בביטויים זהירים כמו "נראה לי", "קיבלתי את הרושם", "אפשר שטעיתי אבל" וכיוצא באלו. כך הצד השני, המבוקר, יוכל להכחיש את דברי הביקורת, אם ירצה, בלי להגיע למסקנה שבן השיח שלו, כלומר אנחנו, מחפשים בו את השלילי ואוטמים עינים שלא לראות שיש הסבר אחר למעשיו.

אחד הכללים הידועים להעברת ביקורת נקרא כלל ה"סנדוויץ'". פעם אפילו האמנתי שחידשתי אותו ואת שמו, אבל מאז ראיתי אותו מוזכר בספרים ומאמרים הרבה. הרעיון הוא פשוט. לעטוף את הביקורת, לפניה ולאחריה, בדברי שבח. שבח אמיתי, לא מזוייף, כי חנופה שנואה על האדם. שבח עניני לפני ואחרי מסייעים למבוקר לגייס כוחות להתמודד עם הכשלון האישי שלו שנחשף לעיניו. וכפי שאמר פסיכולוג ידוע בארה"ב לפני דור: בונים על כוח, לא על חולשה.

לפני שמבקרים, כדאי לחשוב פעמיים ושלוש. האם הביקורת תביא תועלת עכשו, או שהיא נועדה רק להקל על תחושתי האישית? מה טוב להכין מחברת, ולרשום בה את כל הביקורות שרוצים להעביר. אחר כך, ביישוב הדעת, אפשר להתבונן ולהחליט מה ואיך לומר. לפעמים החשק להעביר את הביקורת נעלם כליל...

כדאי לזכור את מטרת הביקורת. לא להעליב, לא לשפוך דם, לא לתת ביטוי לרגשותינו, אלא לסייע לצד השני להשתנות לפי הצורך. אם כך, צריך למצוא את הזמן המתאים להציע בפניו את השינוי. אם זה זמן לחוץ, או קשה, או שהוא נפגע, איך יהיה מסוגל להתייחס ברצינות לדברים? כפי שאין מפייסים את האדם בשעת כעסו, כך אין מבקרים אותו בשעת לחצו.
כלל זה נכון במיוחד לגבי ילדים, כאשר הם מגיעים שבורים, פגועים וכואבים לאחר שנכשלו במשהו, למשל בתלמוד-תורה, והם באים לספר לנו מה שקרה. הם זקוקים קודם כל לקבלה.

ולא רק אצל ילדים. אדם רוצה להשתנות ולהיות טוב. אין טעם להעביר ביקורת אלא אם רואים שהאדם עצמו אינו ער לדבר. אם הוא יודע וכואב את הכשלון, למה לזרות מלח על פצעים?

הכלל החשוב מאד של "בונים על נקודות של עוצמה" יראה לנו כי לא ניתן להעמיס ביקורות בזו אחר זו. האם ניתן להשתנות בבת אחת? האם ניתן להתמודד עם מספר גדול של תפקידים? זה נכון גם בתחום המידות, הפסיכולוגיה וההרגלים. וגם אם חוזרים על אותה נקודת ביקורת שוב ושוב, זה אינו מועיל כדי לזרז את השינוי. להפך.
לכן, מי שמרגיש שהוא מרבה לבקר, כדאי שיעשה לעצמו רישום של מספר הפעמים שהוא מעביר ביקורת. למשל, בעל שמרבה לבקר ירשום לעצמו כל פעם שהוא מעיר הערה. עליו לצמצם את מספר ההערות למינימום. אולי שלוש לשבוע. מעבר לכך, כפי שלא רצוי להיכנס לאוברדראפט בבנק, כך גם לא כדאי למשוך ביקורות מבנק הביקורת ולהשמיע אותן.

בכתבי ר' נחמן, איני זוכר היכן, מצוי משל נפלא. המידות הרעות, הוא כותב, הן כמו אשפה. כל עוד האשפה נמצאת במקום אחד, היא אינה מעלה ריח. אבל אם מטלטלים אותה, זה ניכר מייד. אותו דבר נכון לגבי מידה שמבקרים אותה. כל עוד נמנעים מביקורת, זה לא בולט. הביקורת משולה לטילטול האשפה בחדר...

כמו שאומרים בעלי המוסר: אם זה יועיל פעם אחת, גם כן הרווחנו משהו.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני, אולי אתה יכול להרחיב על העדויות לדבי הקול שנשמע בוקע מגרונו של ר' קארו?

שואל יקר,

אכן נושא מעניין, אבל לאשכול חדש, או עם המופת הבודהיסטי.
אשכול זה נועד לאמנות הביקורת.

תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח... ומי שיודע לקבל תוכחה. (ערכין, ט"ז:)

גברים יקרים ומלומדים

אמנם לגבי קבלת תוכחה, זה תלוי בנו ללמד את עצמנו לא לקפוץ ולהתגונן, אלא לשמוע לתוכן הנאמר ולא לשפוט את כוונות המוכיח.

אבל לגבי מתן תוכחה חשוב להבחין שזה לא תמיד 'תוכחה'. הרבה פעמים זו הצלה. כאשר ילד מתעקש לעשות דברים המסכנים אותו ואת סביבתו ובפרט בשלב הטיפש-עשרה כאשר לא יוציאו לו מהראש שאטינו החכם מכל אדם, אז זה לא תמיד הזמן להתפלסף על ביקורת בונה. צריך לפעול מיד. להוריד ילד מפסי רכבת כאשר זו מגיעה, עושים גם בפעולה אלימה כאשר יש צורך.

אחת מדרכי ההצלה היא לצעוק ולהתריע על העוול הנעשה על ידי הילד ולפעמים אין אפשרות אחרת יותר טובה הנראית לעין.
בכל זאת, נשאלת שאלה, איך שייך שהילד יכיר שהזעקה הינה זעקת התגוננות מתעלוליו 'הצילו' ולא זעקת השפלה כלפיו.

הרחבה של אשכול חשוב זה בספרו של הרב שמחה כהן - הבית היהודי חלק א' עמ' 100 ואילך.

משפט הפתיחה הקובע

חשיבות רבה נודעת למשפט הפותח את דברי הביקורת, משפט זה הוא שיקבע כיצד היא תישמע. הרמח"ל כתב ספר על תורת הדרשה. אחד הכללים הראשונים שהוא מציע לדרשן - שיפתח את דרשתו בגישה של ענווה ובמחמאה לציבור המאזינים. זאת כדי לאפשר לדרשה ולבקורת הנאמרת בה, לחדור ללב המאזינים, ובכך יגדל הסיכוי שהם ישנו את התנהגותם בעקבות דברי המוכיח.

"...אך חובב אותנו יהי (המאזין), אם נשבח אותו ואם נקח מאתו רשות טרם נחל, כי זה יעיד על היחשבו בעיננו.
וכבר טבע הוא לאדם לשמוח בשבחיו, והאומרם יאהב, גם כי ידע כי מחניף לו. ועוד, אשר נדבר רכות, ונבחר לשון ענוים, כי כן תוסר מעלינו קנאת חמת גבר, הלא היא המעוורת עיני חכמים, לבלתי קבל האמת ממי שאמרו" (לשון לימודים)

הרמח"ל בסוף הקטע מסביר שהצורך לומר את המחמאה נובע משום שבאופן טבעי בני אדם מקנאים זה בזה, ובוודאי הם תחרותיים כאשר הם מבקרים זה את זה. רק מילים שיסירו את המחיצות ויקשרו קשרי אהבה, יעניקו סיכוי שאדם ירצה לשמוע דברי בקורת המיועדים לשנות את התנהגותו.

אף השל"ה התייחס לחשיבות המשפט הפותח את דברי הבקורת, בבארו את הפסוק במשלי (ט,8)
"אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך".
כותב השל"ה, בבואך לבקר אדם, אל תאמר לו 'אתה לץ'. משום שבכך אתה גורם לו שישנא אותך, וממילא הוא לא יאזין לדבריך. אמור לו 'אתה חכם', ובכך יפתחו אוזניו לשמוע את דברי תוכחתיך.
כלומר, השל"ה מבהיר שכדי שהבקורת תתקבל על המבוקר, יש להחמיא לו ולציין שהוא אדם חכם, ולכן אין זה מתאים שאדם חכם יעשה דברים שאינם מן החכמה. מאידך, אם מתוים תו של גנאי על המבוקר, גורמים שאוזניו תהיינה אטומות מלקבל את דברי הבקורת.

ההכרח לומר לאדם 'אתה חכם', אינו משמש אך כמחמאה שמטרתה ליצור פתיחות. במקרה זה היא מהווה הכנה חיובית לבקורת. היא 'משדרת' למבוקר, אין לי טינה ועמדה נגד אישיותך, אלא קושי עם פעולה שנעשתה.