ירוחם.
הבעיות שהעלית היו השאלות ששאלתי את עצמי.
פעם כשהיהודי היה צריך חברה אפילו רק לקיומו, היה הנידוי ממלא את תפקידו, היום כשצורך זה איננו, גם ההרחקה אינה איום.
איני טוען שיש דרך אחת לפתרון השאלה, אך מכיוון שברור שהרחקה אינה "עובדת" כיום בכל מצב, עלינו לשאול את עצמינו , באיזו דרך יש לנהוג.
אנשים הם לא יותר ולא פחות מאנשים, וכל אחד מהם מגיב אחרת.
הכרתי רופא נשוא תערובת שאיש לא נידה אותו, וכשהשיקסע שלו "הקפיצה" אותו, הוא חזר בתשובה ונשא יהודיה, גם הכרתי רופא שיניים בן יחיד להורים ניצולי שואה, שנשא את ה"אחות" שלו והוא עדיין אתה הוא נודה ע"י חבריו, ואין כל קשר עם יהודים או יהדות.
האם עלינו לומר שדרך הנידוי היא הדרך הנכונה לכולם ולפעמים היא לא ממלאת את תפקידה.
לי אין ספק שמכיוון שדרך הנידויים אינה מתאימה לימינו, ועלינו לשאול את עצמינו: האם התועלת ממנה שווה את הנזק שהיא גורמת?
האם לא יתכן שדווקא הנידוי מקרב אותם לחברה שמקבלת אותם בסבר פנמים יפות?
<"כמו כן צריכים לברר שהאוכל יהיה כשר מגוון וטעים">
ייתכן שזה לא יעזור. לפניך ממה שהיה כתוב לפני בענין גזירות "י"ח דבר" :
גזירות אלו רק הגבילו את ההשתתפות בסעודות הגויים, אך לא מנעו אותן לגמרי, מפני שהיהודים היו משתתפים בסעודות משותפות שהיו "כשרות למהדרין" בהשגחת בד"צ זה או אחר, ראו עליהן בעבודה זרה דף ח עמוד א:
"רבי ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ, עובדי אלילים בטהרה הן, כיצד, כותי שעשה משתה לבנו, וזימן את כל היהודים שבעיר, אף על פי שאוכלין ושותין משלהן, (והוא) [ושמש שלהן] עומד עליהן, מעלה עליהן הכתוב כאלו אכלו מזבחי מתים שנאמר: וקרא לך ואכלת מזבחו", (שמות פרק לד פסוק טו).
בעוד בגמרא שלפננו, המאמר הוא משמו של "רבי ישמעאל", הרי בתוספתא (עבודה זרה, (צוקרמנדל), פרק ד הלכה ו, מסכת עבודה זרה, כת"י בית המדרש לרבנים, אבות דרבי נתן, פרק כו הלכה ד, וילקוט שמעוני, כי-תשא רמז ת, בכת"י מינכן ובראשונים רבים, (ראו רי"ף עבודה זרה דף ב עמוד ב, רא"ש עבודה זרה פרק א סימן ו, האשכול [אלבק] הלכות עבודה זרה, (דף קפח עמוד א), כפתור ופרח פרק י, (עמ' לו בד"ה ספרי)), המאמר הוא בשם "ר' שמעון בן אלעזר", וכבר העיר על השינוי בשמו של אומר המאמר, הר"י ברלין בהגהותיו שנדפסו על הגליון.
ויש לציין ששני אומרי המאמר בגירסאות השונות, היו תלמידי ר"ע, (סתם רבי ישמעאל הוא חבירו-תלמידו של ר"ע, ראה סדר הדורות בערכו אות ב, גם רבי שמעון בן אלעזר, היה תלמידו של ר"ע, ראה תוספות בבא מציעא דף ד עמוד ב, וסדר הדורות בערכו).
על המאמר שהובא להלכה, ביו"ד סימן קנב סעיף א. שואל הדרישה: האם משום איבה, מותר להשתתף בסעודותיהם?
ואילו הט"ז שם בס"ק א, תמה על ספקו: ו"הרי התורה ציותה שיהיה לו איבה עמהם, משום הרחקת בנותיהם".
הרב יאיר בכרך שלל את העיקרוןלהתיר איסורים "משום איבה", בספרו שו"ת חוות יאיר סימן סו:
"... והנה עתה באתי אשר שאל אדוני בענין הנשים ההולכות לבתי גוים להסתחר ומתייחדים עמהם. והלא יש בהם איסור מוסיף על ייחוד ... משא"כ בדורותינו אומרים לרשע צדיק אתה. ומיום שגברה אגרופה של חנופה כו' אין גודר גדר ולא עומד בפרץ. והלואי לא יחזיקו ידי עוברי עבירה. והן עתה נבא לישא וליתן באותן הטעמים שהזכיר מעכ"ת דאי משום איבה שרינן כה"ג. א"כ נשתה עמהם מכוסם נשתה ומפתם נאכל. ונמצאו בטלו כל ההרחקו' שעשו חז"ל וגזרו גזירה לגזירה ועשו משמרת למשמרת לבל נתערב בגוים ונלמד ממעשיהם וגזרו על פתן משום שמנן ועל שמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהם. אלא ודאי ברור כשמש דלא שרי' משום איבה אלא אקראי בעלמא הנמשך מעסק היתר כגון לקבל דורון מגוי מכירו ביום אידו דכל השנה כולה מותר לו לישא וליתן עמו ולקבל דורון ממנו אי לא שרית ליה לקבל דורון ביום אידו דאקראי בעלמא הוא הנמשך מעסקי היתר שלו איכא איבה...".
כיצד "עלה במחשבה" להתיר איסור תורה בגלל איבה?
לדברי הנקודת הכסף, (על גליון השו"ע שם), מקור האיסור אינו הפסוק שהובא, שאינו אלא "אסמכתא", (לדעות השונות לפירוש אסמכתא, ראו רמב"ם, מורה נבוכים, ח"ג פמ"ג, והקדמתו לפירוש המשנה, כוזרי מאמר ג פע"ג, קרית ספר להמבי"ט (בהקדמה פ"א), והריטב"א לר"ה דף טז עמוד א, החולק על דבריהם), ולדבריו, טעם האיסור הוא, משום דילמא אזיל ומודי.
ואילו רש"י כותב בפירושו על הפסוק: "ואכלת מזבחו - כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתם, שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך",
מדבריו ניתן להבין, שהאיסור הוא בגלל "בנותיהם", והוא דומה לטעם שניתן לגזירות "י"ח דבר".
ייתכן ששאלתו של הפרישה, האם מותר להשתתף בשמחות הגויים משום איבה, ותמיהתו של הט"ז שהובאו לעיל, הם דברי הירושלמי (ע"ז, פרק א סוף הלכה ג, דמאי פ"ד סוף ה"ג, ובגיטין פ"ה סוף הלכה ט):
"גירדאי (לפירוש המלה "גירדאי" ראו בפני משה שם שפירש: אנשי מקום ששמו גירדא, בעוד שלדברי קאהוט, (הערוך השלם סוף ערך גֶרְד: "אורג") שאל לרבי אימי, יום משתה של נכרים מהו? וסבר מישרי לון מן הדא, מפני דרכי שלום, א"ל רבי בא, והתני רבי חייה, יום משתה של נכרים אסור, אמר רבי אמי אלולא רבי בא, היה לנו להתיר ע"ז שלהן, וברוך המקום שריחקנו מהם".
על השתתפות בסעודות גויים כשרות, כותב הרב צבי הירש קיידנובר בספר קב הישר (פרק צח):
"והנה לדיעה שאמרו ( מגילה דף יב עמוד א ), שישראל שבאותו הדור היו חייבים כליה מפני שנהנו מסעודתו של אחשורוש, דליכא למימר דמשום דקאכלי מאכלות אסורות איתחייבי דהא כתיב "והשתייה כדת אין אונס" והפירוש לפי דת כל אחד ואחד היה השתייה, וישראל דאסור להו יין נסך ויין של עכו"ם לא הוי משקי להו אלא מיין של ישראל, ושמשין של ישראל הוו מוזגין להון, וכן מאכלים דהוי יהבי להון לישראל היה בישול ישראל דאחשורוש לא הוי אניס להון למיכלי ולמישתי מאי דאסור להו וכדכתיב "אין אונס" ועשה כרצון איש ואיש.
סעודתו של אחשוורוש כמתייחסת לזמננו, ראו בשו"ת משנה הלכות חלק יג סימן קכז:
"וכבר כתבתי בכעין זה אותן שקוראין שם מסעדה שלהם בשם של גוים, והמאכלים בשמות של מאכלי גוים, טשייניז קוק בלע"ז /מטבח סיני/ וגם כשאוכלים, אוכלים עם מזלגות וסכינים וכיוצא בו שלהם, או זשאפאניז סאסידש, והוא בכלל כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה, לא תעשו, לאכול כמו שהם אוכלים, וחושבים שזה ענין שחוק וצחוק, ועבירה גוררת עבירה, עד שח"ו נמשכים אחרי מעשיהם ודרכיהם ר"ל. ובפרט על חתונות שרוצים להמשיך קדושה, לכל ימי חייהם הרי את מקודשת לי, ועושין שלחנות הנקרא שמארגעסבארד, בכל מיני מאכלים בהכשרים, אבל של מאכלי עכו"ם ר"ל ול"ע, שממשיכים בזה ח"ו דברים של קליפה מסיטרא דמסואבא ח"ו, ונראה דזה היתה חטא של אותו הדור, בימי מרדכי ואסתר, ששאלו התלמידים, מפני נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כלי', ואמר מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, (ראה מגילה דף יב עמוד א, "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל, שבאותו הדור, כליה? אמר להם: אמרו אתם! - אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע"), והלא הסעודה כשרה היתה, אלא כנראה שנהנו ממאכלי גוים, שהכינו בדרך הגוים, והגם שהי' כשר בהכשר גמור כמ"ש לעשות כרצון איש ואיש והבן",
בתשובות והנהגות (שטרנבוך, חלק א סימן תכב), מביא בשם ה"זקן אהרן" (וולקין, יו"ד סימן לב), שהבעיה היתה בכך ש"משגיחי הכשרות", נתמנו ע"י אחשוורוש, ולא ע"י היהודים.
ייתכן שלמרות שהאוכל היה כשר, היו שם דברים אחרים לא "כ"כ" כשרים, ראה במדרש רבה אסתר פרשה ז פסקה יג, מדרש מגילת אסתר, (אוצר המדרשים אייזנשטיין, עמוד נא), מדרש אבא גוריון פרשה ד):
"א"ר יצחק בר נפחא בעלילות בא המן על ישראל, שנאמר ובמלאת הימים האלה, עשה המלך לכל העם הנמצאים וגו' משתה, ואמר המן לאחשורוש, אלהיהם של ישראל שונא זימה, עשה משתה ותדבר, שכל מי שירצה לבא יבא, שלא יהיה פתחון פה למדת הדין, לומר על כרחם באו, ונזמן להם זונות ויקלקלו ונוכל להם, ועשה כן המלך משתה גדול, והכריז שמי שירצה יבא, שנאמר לעשות כרצון איש ואיש".
אודות השתתפות חכמים בסעודות עכו"ם ראו גם באסתר רבה (וילנא) פרשה ב ד"ה ד:
"רבי חייא הוה ליה חד רחים באשנא ועשה לו סעודה והאכילו כל מה שנברא בששת ימי בראשית", ושם, "ר' שמעון בן יוחאי הוה ליה חד רחים גבי דארי' בצור חד זמן אתא לגביה שמעיה לעבדיה דאמר ליה במה אנן אכלין יומא דין",
וכותב ע"ז במקור ברוך לבעל התורה תמימה, חלק ד' עמוד תתקע:
"החכמים שקבלו הזמנות וארחו לסעודה איירי בבני אומות מתוקנים ונמוסיים, ולתכלית מצבנו בעולם ראוי להתקרב אליהם, ומכש"כ שאין להתרחק מהם".
שבת שלום.
עולם הפוך אני רואה
