הנאמן הבעש"ט לאסור את בנו?

לא ראיתי את הקטע.

אבל גם אם הוא כלשון הכותב. אזי הכוונה שעשה זאת על פי דיבור היינו הוראה עליונה, ולא מרצונו אחר והיה פרוש.

וכל שאר הפירושים עם קנוטציות לרוח הקודש שעיברה את אם ישו הם מהרהורי לבו של הגולש.

אפשר לחזור לנושא האשכול?

בקשר להערה על מניעת עונה.
רבים מגדולי ישראל פרשו מנשותיהם, כנראה בהסכמתן.

הערת השנים האחרונים מסבירה שמדובר בהוראה חד פעמית שקיבל כביכול לבוא אל אשתו, אבל מה לכם בדיוני סרק לאגדות מוגזמות שנכתבו בספר זה?
זה שהבעש"ט נולד להוריו כשהיו מעל גיל 100 כן הגיוני?

ועוד סיפורים מופתים שונים ומשונים.
רבים מגדולי החסידות עצמם לעגו לסיפורים הללו.

אמשלום,
כתבתי חז''ל סתם כי לא זכרתי את שם החכם. מובן שבחז''ל בכלל ההתיחסות היא הפוכה.
בתמיה,
כך התרשמתי בטעות.

לאחר מחשבה שניה,
הערתי הקודמת בניסיון לחשוב על מה שהיה עם הבעש"ט היא יסוד גדול בהבנת סיפורי החסידים...
אולי כדאי להתייחס לסיפורי החסידים כמו סיפורי התנ"ך,
נראה היום שרבים מסיפורי התנ"ך לא משקפים היטב את ההיסטוריה, וזאת בהנחה שהם בכלל היו, אני קורא אותם כסיפורים מעניינים שיש מה ללמוד מהם בין אם הם היו ובין אם לא, (ואם אפשר כבר עכשיו הערה לכמה צעקנים: אני יודע שלא אני חידשתי את היסוד הנפלא הזה!), מדוע לא להתייחס בדומה לזה לסיפורי החסידים?

למודעי אני צריך כי הוטעיתי על ידי מהדורת ש"א הורודצקי הנ"ל, שחילק את הספר לפי ענינים ותקופות, ולא שמר על הרצאת הסיפורים כסדרם בדפוס קאפוסט (דפו"ר).  בדפוס הנ"ל, הסיפור שהובא בתחילת האשכול ממשיך, וז"ל: "וביום מותו היה בנו מ' צבי ישן, ואמרו להבעש"ט למה אינו מצוה לבנו? ואמר, מה אעשה שהוא ישן?! וזה שישן, היה מפני שלא האמין שימות אביו. ועוררו אותו, ואמרו לו, אביך אמר שבודאי ימות היום. ובא אל אביו והתחיל לבכות. ואמר לו אביו, ידעתי שנתתי לך נשמה [קדושה], כי בשעה שנתחברתי עם אשתי זעו כל הרקיעים, וכשהייתי רוצה היה בכוחי להביא נשמת אדה"ר בסוד העבור, והייתי יודע כל מה שצריכין לידע, אבל יש לך נשמה קדושה ואינך צריך לכל זה".

ש"א הורודצקי סבר ששני סיפורים לפניו, ולפיכך שם את הכתוב על פרישות הבעש"ט במדור "נפלאותיו", ואת שיחתו עם בנו במדור "ימיו האחרונים ומותו". אולם, נראה שאינו כן, כי לפי המשתמע הכל ענין אחד ומטרת המספר על פרישותו היא כהקדמה, כביכול כסימוכין, לדברים שיאמר הבעש"ט לבנו על נשמתו הקדושה (ציטוט מדפו"ר הנ"ל במאמרו של אברהם רובינשטיין, "הערות לספר "שבחי הבעש"ט"", סיני, כרך פו, עמ' סח).

עכ"פ לפי הנ"ל פשוט שאין כוונת המספר לרמז על עיבור רוחני, או על טבעי, ולחינם חשדתיו. אולם, לביאור הלשון "על פי הדיבור" דעתי נוטה יותר לפרש שהדבר נעשה בהוראה ובהשגחה אלוהית ("זעו כל הרקיעים"), ואין מקום להתייחס לזה כאל מעשה גשמי כי היה הכל מכוון מלמעלה. [טעות המפרש (וחביריו הבטוחים בצדקתו) את הלשון "על פי הדיבור" כאנוס ושורשה נתבארו לעיל] 

מעניין כי למרות הכל במהד' ברדיטשוב שנדפסה סמוך למהד' הראשונה, השמיטו המדפיסים את הסיפור, ומדברי הקדמתם עולה טעמם, כי מאחר שהכותב "לא שמר בלשונו לכסות כמה דברים אשר לא נתנו להגלות לעין כל", לכך החליטו להדפיס שנית "במועצות ודעת, להסתיר כמה ענינים אשר המה בגדר סוד קדושים, הניתן מפה לאוזן". כפי הנראה הגורם להשמטה הוא העיסוק בגלוי בהתרחשויות "בשעה שנתחברתי עם אשתי". דברים מעין אלו לא היו נכתבים בשעתם, אלא מושמעים בע"פ ("מפה לאוזן").

שטיינר

מי היה זה שאמר שהתורה היא כולה הקדמות?

לדעתי, יש טעם רב בחלוקה שעשה המחבר כששם בחלק נפרד את הכתוב על פרישות הבעש"ט במדור נפלאותיו - והמפתח להבנת הדברים  בהמשך על נשמתו הקדושה של בנו טמון בפרשנות שנותנים לפרישות הבעש"ט האמורה בסיפור - נשמתו הקדושה של הבן היא פועל יוצא של מעשי הנפלאות של האב - "ולפום צערא אגרא" - המאמץ הפיזי העצום שהיה צריך להשקיע הבעש"ט בקיום עשיית המצווה( = על פי הדבור) היה בבחינת 'נפלאות' 

להבנתי, הפרישות של הבעש"ט לא באה כפרישות מחיי העולם ולא כהנזרות מכוונת או מהתעלמות מכוונת מחובותיו כלפי אשתו אלא באה כתהליך טבעי של "כשלון כוח הגוף " שכל אדם באשר הוא אדם מגיע אליו בזקנותו, ואף על פי שתשובתו של אדם בימי זקנותו מתקבלת - זה לא חוכמה גדולה לחזור בימים הבאים על אדם אשר אין לו בהם חפץ  (רמב"ם הלכות תשובה פ"ב א) - ובהנחה שהבעש"ט היה תלמיד חכם, מקל וחומר, שהרי נאמר (בסנהדרין?) "שהתורה מתשת כוחו של אדם"