"פשוטו של מקרא" במשנת ה"חפץ חיים"
כלל הוא בכל מקום (יבמות כד, א): "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". כלומר, אף אם דרשו חכמים את הכתוב למשמעות שונה מפשוטו של מקרא, מכל מקום אין זה מתוך ששללו את המשמעות הפשוטה, אלא שבאו להוסיף עליה משמעות נוספת, דרושית, ואילו פשט הכתוב עומד לעצמו.
מדברי ה"חפץ חיים" במספר מקומות בספריו, נלענ"ד שלדעתו, לכלל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" רובד נוסף, והוא שאין מקרא יוצא מידי משמעותו הרחבה ביותר.
ביאור הדבר: דברי התורה נאמרים לעיתים בלשון כוללנית, ללא שיתוחמו למצב מסויים, או כמופנים לקהל מסויים, ואילו חכמים באים ומבארים את הכתובים על מקרים או אנשים מסויימים. לתפיסת ה"חפץ חיים", כנראה במובאות לקמן, אין בתיחום זה של חכמים משום שלילה מוחלטת של המשמעות הכללית של הכתוב, אלא מיקוד של ההלכה על כל דיניה, כפי שנתבארו בתלמוד, למקרה מסויים או לאדם מסויים. בשאלות משפטיות, או במערכת ענישה ואכיפה, אנו נדרשים למצוה כפי שנדרשה על ידי חכמים, אולם בשאלה על מה ציוה הכתוב או על מי ציוה, יש לקרוא את הכתוב במשמעות הרחבה ביותר.
אציג שלושה מקומות בהם נראה בבירור שתפיסה זו הנחתה את ה"חפץ חיים":
1. נאמר (שמות כ, י): "לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך". פירש רש"י: "ובנך ובתך – אלו קטנים. או אינו אלא גדולים? אמרת, הרי כבר מוזהרים הם! אלא, לא בא הכתוב אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים. וזהו ששנינו (שבת קכא, א): קטן שבא לכבות, אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליך". כמו כן פירש רמב"ן: "אתה ובנך ובתך – הקטנים. הזהירנו בשבת שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וברצוננו".
גישה זו בפירוש הכתוב, היא העולה מדברי חז"ל בכמה מקומות, ואין בה כל דרש אלא דרך להבין את הכתוב המצוה על אדם בשביתת אדם אחר.
אולם, ה"חפץ חיים" מצא בכתוב זה הוראה נוספת. כה אמר (בית ישראל, פרק ה, בהגהה): "וראה זה חדש, שלא מצינו בתורה בשום מצוה שתזהיר בפרט "אתה ובנך ובתך וגו'", כמו שפרט כן בשבת. אף שידוע לכל שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל ענשים שבתורה, מכל מקום בשבת חזר עליו בפרט להודיעך חומר העוון של חילול שבת. ואף שרז"ל דרשו שהכתוב בא להזהיר גדולים על קטנים, מכל מקום מפשטא דקרא לא נפקא, שבעל הבית יראה שלא יחולל שבת בביתו".
כלומר, אף שביאור חז"ל מתבסס על שלילת האפשרות של "אינו אלא בגדולים", מכל מקום כיון שניתן לקרוא את הכתוב במשמעות רחבה, שלא תחולל השבת על ידי בתך ובתך, בין גדולים ובין קטנים, מוציא מזה ה"חפץ חיים" חובה על אדם ש"יראה שלא תחולל שבת בביתו". את הצידוק לגישתו מסביר ה"חפץ חיים": "מפשטא דקרא לא נפקא". לכאורה, ביאור חז"ל אינו עומד בסתירה לפשט הכתוב, אלא מאחר שביאור חז"ל מצמצם את משמעותו הרחבה של הכתוב, הרי שהוא אינו "פשטא דקרא".
2. נאמר (שמות כג, ז): "מדבר שקר תרחק". מדברי חז"ל בכמה מקומות עולה שכתוב זה הוא הוראה לדיינים להמנע מקבלת דבר שקר או מניהול הדין בדרך ערמה. אף הראשונים כולם לא הביאו את הכתוב 'מדבר שקר תרחק' אלא כמזהיר על בית הדין.
אולם, ה"חפץ חיים" ראה כדבר פשוט שאין צריך לראיה, שאסור לדבר שקר, ואלו דבריו (פתיחה לחפץ חיים, עשין, אות יג): "אבל אם בתוך הלשון הרע או הרכילות שלו נתערב תערובות של שקר במקצתו, עובר גם כן על מצות עשה שכתוב בתורה: מדבר שקר תרחק". וב"באר מים חיים" הוסיף על כך: "והיא מצות עשה גמורה לדעת הסמ"ג, ועל כל פנים איסורא דאורייתא הוא לכל הדיעות".
כאמור, הסמ"ג כשאר ראשונים הביא את הכתוב כמוסב על הדיינים ולא על כל אדם, ומכל מקום כל הראשונים לא הזכירו כלל איסור שכזה על כל דבר שקר. אך ה"חפץ חיים" כותב בבטחון מלא שיש איסור מן התורה לדבר שקר, וזאת לכל הדעות. אין זה אלא מפני שלדעתו לא ניתן לשלול לעולם את המשמעות הרחבה של הכתוב, ועד כמה שנאמר "מדבר שקר תרחק", יש להבין מכך שלעולם יש להתרחק מן השקר.
3. נאמר (דברים י, יט): "ואהבתם את הגר". כתוב זה נמנה על ידי מוני המצוות כמצות עשה על אהבת הגר. ואיזהו הגר? זה לשון החינוך (מצוה תלא): "שנצטוינו לאהוב הגרים... והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו". כלומר, בכאן משמשת המילה "גר" להורות על גר צדק. אולם, בעל "ספר החינוך" כדרכו בכל מקום, מוסיף במצוה זו דברי מוסר, וכותב: "ויש לנו ללמוד מן המצוה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחות אבותיו, ולא נעביר עליו הדרך במוצאנו אותו יחידי ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר". היינו, אף שעל כל אדם מישראל כבר נצטוינו "ואהבת לרעך כמוך", מכל מקום יש לנו ללמוד ממצות אהבת הגר שישנה רגישות מיוחדת לאדם בסביבה זרה ומנוכרת, ורצוי להיות רגיש לה. אין כאן מצות עשה דאורייתא, אלא מוסר השכל.
אולם ה"חפץ חיים" העביר דברים אלו ל'שפתו', וב"ספר המצוות הקצר" (עשה סא) יאמר: "ופרוש 'גר' כאן, הוא שבא מארץ אחרת ומעיר אחרת לגור איתנו, ומכל שכן גר שנתגייר". שוב, לפי ה"חפץ חיים" הכתוב נקרא במשמעותו הרחבה ביותר, ומילת 'גר' שבו כוללת את כל משמעויותיה.
***
אינני חושב שגישה כזו יכולה להצדיק עצמה בכל מקום בתורה. בפסוקים רבים באים דברי חכמים להציע את הפרשנות האולטימטיבית לכתוב, ולשלול את שאר הפירושים. יותר נראה לי שה"חפץ חיים" נוקט בגישה חינוכית הרואה את דברי התורה במבט כפול. מצד אחד יש בהם את החוקים ה'יבשים' כפי שבוארו ותוחמו על ידי חכמים, ומצד שני יש בהם, כלומר ברובד הטקסטואלי, רעיונות מופשטים כוללניים שתקפים בממדים רחבים יותר.
שאלותיי הן:
א. האם ישנן דוגמאות נוספות בכתבי ה"חפץ חיים" לגישה זו?
ב. האם מצאנו לעוד מי מחכמי ישראל, שפרש כתובים במשמעות רחבה יותר משפירשוהו חכמים?
דרך משל, דבר ה' לנח (בראשית ט, ז): "ואתם פרו ורבו", נתפרש על ידי חכמים בגבול מסויים, והוא להלכה עד שיהיו לאדם בן ובת (יבמות סא, ב). בהלכה זו כבר נאמר שאף לאחר מכן לא ימנע עצמו מפריה ורביה, ולמדו כן חכמים (שם סב, ב) מן הכתוב (קהלת יא, ו): "ולערב אל תנח ידך", ומכל מקום מצות התורה היא על בן ובת בלבד.
_________________
תוקן על ידי שטיינר ב- 10/12/2006 17:38:26
רודולף
