מרובקה
<"האם תוכל להרחיב בנושא סמכותו של רב עיר, למה לתת הכשר ולמה לא?">
עסקתי בדבר במספר אשכולות, והבאתי מפסקי הבג"ץ, שעל הרבנים הממשלתיים, שבסמכותם להעניק או לשלול תעודות כשרות להתחשב רק בגרעין הקשה של הכשרות, והרי לפניך ממה שהיה כתוב לפני:
במדינת ישראל ניתנו סמכויות חוקיות לרבנות הראשית, בתחום הכשרות בשני חוקים:
הראשון: ''חוק הרבנות הראשית לישראל, התש"ם-1980", שקבע בסעיף 2: "תפקידי המועצה הם ... מתן תעודות הכשר על כשרות
והשני: "חוק איסור הונאה בכשרות, תשמ"ג – 1983", שקבע מהי "תעודת הכשר", באלו נסיבות תינתן תעודת כשרות, מי מוסמך לתתה, ועוד.
היו זמנים בהם יכלה הרבנות לסרב להעניק תעודות כשרות, מסיבות שאין להן דבר עם כשרות המאכל, למשל, בבג"צ 44/86 - ענף האיטליזים של מחוז ירושלים נ' מועצת הרבנות ירושלים, שהתפרסם בפ"ד מ(4) מיום ו' תשרי התשמ"ז (9.10.86), התברר, שרבנות ירושלים היתה מתנה את מתן תעודות ההכשר לאיטליזים המופעלים בירושלים, בכך שהם מקיימים את שחיטת הבקר בבית המטבחיים בירושלים, והם לא היו מתירים לרכוש בשר כשר מבשר שנשחט בבית מטבחיים שבעיר אחרת, אפילו אם השחיטה היתה בהשגחת "רבנות מוכרת", (במקרה זה בית מטבחיים "מרבק"), כאשר ענף האיטליזים ערער על איסור זה בבית המשפט, טענה הרבנות שהם מקפידים על אי-הכרה בשחיטת חוץ -
"וכפי המנהגים והחומרות שנהגו וקיבלו מדור דור בירושלים ת"ו, בשחיטה ובניקור".
טענה שזכתה לגיבוי מהנשיא שמגר שכתב בפסה"ד (עמודים 7-8):
"מכאן עולה השאלה הנגזרת והיא אם הצליחו העותרים לערער גירסתם של המשיבים, לפיה דבר הלכה הוא שאין מתירים שחיטת חוץ ...".
טענת "שחוטי חוץ", הועלתה גם ע"י הרבנות נתניה בערעור מאוחר יותר, כהצדקה, למדוע היא מסרבת להנפיק "תעודות כשרות" לאטליזים בנתניה שימכרו בשר כשר משחיטת אותו בית מטבחיים – מרבק, (בג"צ 29/4493 מרבק בית מטבחיים נ' הרבנות הראשית נתניה פ"ד מט (1), מיום יג' באדר א' תשנ"ה (13.2.95), פסק השופט בך בעמ' 290-291:
"...נדון תחילה בשאלה העקרונית, אם ההוראה ההילכתית כשלעצמה, הקרויה "הילכת שחוטי-חוץ" אכן משתייכת לתחום ההלכות הממשיות בנושא הכשרות, שניתן לכללן ב"גרעין הקשה" של דיני הכשרות.
אומר מיד, כי לו שוכנעתי כי תקנה זו, שהשתרשה במקומות רבים הן בישראל והן מחוצה לה, היתה מבוססת על שיקולים בתחום הכלכלי בלבד ועל הדאגה לפרנסתם של בעלי-תפקידים מסויימים, כי אז הייתי מסיק מכך, שזוהי הלכה שאין הרבנות רשאית לקחתה בחשבון במסגרת החלטותיה על פי סמכותה לפי חוק הכשרות. פסקדיננו בענין רסקין היה ללא ספק מחייב מסקנה זו.
אך נראה לי, כי קביעה כזו לא תהיה מוצדקת לאור ההתפתחות ההיסטורית של היווצרות אותה תקנה, אותה סקרנו לעיל. לכל היותר ניתן לומר, כי הלכה זו היא תולדה של טעמים מורכבים, בהם שיקולי כשרות אמיתיים שימשו כנראה בערבוביה עם שיקולים לוגיסטיים וכלכליים שונים.
אך כשלעצמי לא הייתי לוקח על עצמי לקבוע, כי הרכיב ה"כשרותי" לא שימש כאן שיקול דומיננטי, ובוודאי לא הייתי עושה כן כאשר הרבנות הראשית, המשיבה 3, מאשרת בפנינו, כי אכן המדובר בתקנה, העשויה לשמש הלכה במישור הכשרות.
זאת ועוד: יצא למעשה לבית משפט זה לדון בעבר בהלכת שחוטי-חוץ. המדובר בבג"צ 44/86 הנ"ל, אשר גם בו התעוררה השאלה אם רשאית הרבנות למנוע תעודות הכשר מאיטליזים שמכרו (במקרה זה בירושלים) בשר שנשחט על-ידי מרבק, מהטעם שהשחיטה בוצעה מחוץ לירושלים. אמנם נסב אותו פסק-דין בעיקר על השאלה אם היתה באותו מקרה הפליה לרעת אותם איטליזים, כאשר בשר של מרבק הותר למכירה בירושלים על-ידי רשתות השיווק הגדולות, אך מכל מקום לא הוטל ספק על-ידי בית המשפט כי "הילכת שחוטי חוץ" מהווה הלכה ממשית ומוכרת בתחום הכשרות".
השינוי היה בפסיקת הבג"ץ בערעור אילנה רסקין (בג"צ 465/89 - אילנה רסקין נ' המועצה הדתית ירושלים . פ"ד מד(2), 673 ,עמ' 691-692), שניתן ביום, ג' בסיון תש"ן 27.5.90, שבו הועסקה העותרת למחיתה במופעי ריקודי בטן, וכשנוכחה שחל מיעוט במספר ההזמנות שהופנו אליה, התברר לה שבעלי בתי מלון ואולמי שמחה נמנעים מלהזמינה, בשל החשש שתעודת הכשרות תשלל מהם, אם יאפשרו את הופעות העותרת באולמי השמחות שלהם, והם אף הציגו בפניה מסמך על ניר מכתבים של "הרבנות הראשית לירושלים והמחוז, המועצה הדתית לירושלים" מיום 28.4.87, החתום על ידי הרב בנימין אדלר, שכותרתו: "הוראות לבעלי אולמות שבפקוח הרבנות הראשית לירושלים", הקובע:
בפסק דינו קבע השופט אור, שעל אף הסמכות שניתנה לרבנות להעניק תעודות כשרות, הרי החוק הוא בעיקרו חוק חילוני, שמטרתו "מניעת הונאה", והוא כתב:
"החוק מעניק את הסמכות להעניק תעודת הכשר לאיסטנציה הלכתית דתית-מועצת הרבנות הראשית, או רב שנתמנה על-ידיה, או רב מקומי, אך בבואנו לפרש את החוק, אין לשכוח, שאנו בחוק חילוני עסקינן, לפיכך, על היקפה של הסמכות המוענקת למי שנמסרה לו הסמכות ליתן תעודת הכשר יש ללמוד מתוך החוק, ועל-פי כללי פרשנות, המקובלים בפירוש חוק חילוני, כללים אלו מורים לפרשן לתור ולמצוא את תכלית החוק ומטרתו, ולאורן של אלה ליתן למלות החוק את פירושן הראוי ...
... כאמור, עניין לנו בחוק חילוני, הדן ב"דיני כשרות" של מזון בלבד, והסמכות שניתנה בו למן הכשר לא באה להקנות לבעלי הסמכות אמצעי או מנוף להשלטת דיני ההלכה, אשר אינם שייכים לכשרות המזון. שימוש כזה בסמכות והכנסת שיקולים שאינם שיקולי כשרות המזון זרים הם לסמכות אשר הוקנתה על-פי החוק למתן תעודת הכשר. אנו בחוק חילוני עסקינן, אשר בא למנוע הונאה בכשרות המזון, וכשהמדובר בחוק זה במתן תעודת הכשר, הכוונה היא רק לכך שתינתן תעודת הכשר לגבי מזון - שהוא כשר; ולגבי מקום - שמגישים בו מזון כשר. אין הכוונה ליתן למי שבידו הסמכות לתת תעודת הכשר, סמכות לכפות דרך התנהגות באותו מקום - אפילו דרך התנהגות זו מבטיחה שההתנהגות תהיה על-פי ההלכה ...
... כבר שמו של החוק בענייננו מעיד עליו, שהוא בא למנוע הונאה בכשרות. החוק לא בא להשליט כשרות או חובת כשרות. מטרתו היא אך ורק למנוע הונאתם והכשלתם של אלה החפצים בשמירה על הכשרות. מלשון החוק אף ניתן להבין ולהסיק, שכשהוא דן ב"כשרות", כוונתו לכשרות המזון". (השופט ת' אור, בעמוד 679 לפסק הדין).
השופט אור פסק כך גם בבג"צ 6111/94 - הועד לשומרי מסורת נ' מועצת הרבנות הראשית . פ"ד מט(5), 94 ,עמ' 102-104.
ראינו את עמדת הרבנות הראשית ואת זו של רב העיר תל-אביב-יפו, עליה סומכים המשיבים. לעומתם, טענת העותרים היא - בהסתמכם על תשובת הרב פיינשטיין באגרות משה, או"ח, ח"ג סימן ז' - שלא זו ההלכה, ואין מניעה לקיים את טכס הנישואין אף במקום שאין הכשר למזון המוגש בו.
דעתי היא, שאין צורך שנכריע במחלוקת זו בין הפוסקים לענין שבפנינו. ... מה שחשוב להדגיש בהקשר זה הוא, שעצם האמירה שמדובר ב"ענין שבהלכה" אינו מילת קסם המונעת את הדיון באותו ענין על ידי בית משפט זה על הסף, כפי שאכן נקבע בבג"צ 359/66 הנ"ל....הן המועצה הדתית ורב העיר והן הרבנות הראשית פועלים מכוח חוקי המדינה. סמכותם ופעילותם נסמכת על חוקים חילוניים, וככל רשות ציבורית הם נתונים לפיקוחו של בית משפט זה. לגבי מועצה דתית ורבנים אשר עסקו במתן תעודות הכשר, נאמר בבג"צ 465/79 רסקין נ' המועצה הדתית ירושלים פ"ד מד (673 (2 (להלן: פרשת רסקין), שמעמדם כמעמדה של כל רשות מינהלית, החייבת לפעול במסגרת סמכותה ולהפעיל את שיקול דעתה בהסתמך על שיקולים עניניים בהתאם לשיקולים המחייבים כל רשות מינהלית. מכאן, שאם יימצא, שפעולות המשיבים חרגו מהסמכות שהוקנתה להם בחוק, או ששקלו והתחשבו בשיקולים זרים, שעל פי החוק לא היה מקום שישקלום או שינחו אותם, רשאי בית משפט זה להתערב ולומר דברו ולבטל כל החלטה פסולה של מי מהמשיבים (בג"צ 1) 195/64)). כפי שעולה מבג"צ 1)195/64) העובדה לבדה, שבענייני כשרות מסתמכים הרבנים, להם ניתנה סמכות ליתן תעודות הכשר, על דיני ההלכה, אין בה כדי למנוע את התערבותו של בית משפט זה, בבואו לפסוק אם לא חרגו הרבנים מהסמכות שהוקנתה להם בחוק ...".
בבג"צ 5009/94 – (מיטראל בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל . פ"ד מח(5), 617 עמ' 620-621) הוגשה עתירה ע"י חברה העוסקת ביבוא מוצרי מזון שונים, לרבות בשר, שסורבה רשיון יבוא בשר קפוא, מפני שהיא מיבאת גם בשר לא כשר.
שם פסק השופט אור:
"... בנסיבות האמורות, דומה, שדרישת הרבנות הראשית שהעותרת תחדל מיבוא בשר שאינו כשר כתנאי לקבלת תעודת הכשר לבשר כשר, מושתתת על ההתנגדות שיש לממונים על מתן תעודות הכשר ליתן תעודת הכשר לבשר המיובא על ידי מי אשר אינו מקפיד על כשרות בענייניו האחרים. אך בבואה להפעיל את סמכותה על פי חוק הבשר ולהחליט אם לתת תעודה כזו אם לאו, לא אורחות חייו של היבואן, אם שומר הוא על כשרות אם לאו, יכריעו; אף דרכו בעסקיו האחרים, אשר אין בהם להשפיע על כשרותו של הבשר המיובא על ידו, לא תכריע. מה שעל הרבנות הראשית לשקול ולהחליט הוא, אם יש ליתן ליבואן תעודת הכשר אם לאו ביחס לבשר מסויים, אשר עבר תהליך הכשרה ואריזה בתנאים ידועים המבטיחים את כשרותו, תוך הבטחת השגחה ופיקוח מלא מצידה עליו. אם על אף קיום תנאים אשר מבטיחים את כשרות הבשר המיובא ארצה תמנע תעודת כשרות ביחס לבשר זה מהיבואן, אין זאת אלא ששיקולים זרים עמדו ביסוד החלטת הסרוב של הרבנות הראשית. יש בסרוב לתת תעודת הכשר במקרה כזה ניסיון להכתיב ליבואן אורח התנהגות בעסקיו האחרים, על אף שאין בעסקיו האחרים להשפיע על שאלת כשרותו של הבשר אותו מבקשים לייבא.
ניסיון כזה הוא פסול.
בהקשר דומה כשביקשו, בדרך עקיפין, לכפות על מי שביקש תעודת הכשר למקום עסק מסויים לפי חוק מניעת הונאה בכשרות, שינהג לפי ההלכה כתנאי למתן תעודת הכשר, נאמר בבג"צ 465/89 הנ"ל:
"החוק בא לענות על הצורך בשמירה על אותו גרעין קשה של דיני כשרות המזון - ייצורו, הכנתו והגשתו - ולהבטיח שתעודת הכשר תינתן רק למי שמקפיד על אלה, ללא קשר למידת שמירתו של אותו בעל עסק על דיני הלכה אחרים, בין באורחות חייו הפרטיים של מבקש תעודת ההכשר ובין באופן ניהולו את בית עסקו, כל עוד אין בכך לפגוע בכשרות המזון הנמכר או המוגש על ידיו", (שם בעמוד 685).
על אף דברי השופט אור, פסק השופט א. ברק, שלרבנות ישנה סמכות לסרב נתינת תעודת כשרות, גם אם סיבת ההתנגדות אינה מה"גרעין קשה' של דיני כשרות המזון:
"... אין מחלוקת בין הצדדים, כי הרב המקומי התחשב בדיני כשרות בלבד, כלומר "אותו 'גרעין קשה' של דיני כשרות המזון" (כדברי השופט אור בפרשת רסקין, עמ' 685). אין טענה כי תעודת ההכשר נמנעה מהעותרת בשל אי שמירתם של דיני הלכה אחרים. הטענה הינה, כי במסגרת אותו "גרעין קשה" של שיקולי כשרות המזון רשאי הרב המקומי להתחשב אך בכשרותו של המזון המיוצר נשוא בדיקתו, ואין הוא רשאי להתחשב בהונאה שהיתר הכשרות של אותו מזון עשויה ליצור בגין מזון אחר שאינו מצוי בבדיקתו. טענה זו אינה נראית לי. לדעתי, רשאי רב מקומי לסרב ליתן תעודת הכשר, אם קיים חשש סביר, כי תעודת ההכשר אשר תוצא על-ידו תגרור אחריה הונאה בכשרות. הונאה זו עשויה שתהא קשורה למזון נשוא התעודה...
אין זה פירוש סביר להניח, כי חוק הבא למנוע הונאה בכשרות יחייב הוא עצמו, את נותן תעודת ההכשר, ליתן תעודה אשר היא עצמה עשויה להביא להונאה בכשרות". (בג"צ 22/91 - אורלי ש. 1985 בע"מ נ' הרב הראשי ליבנה . פ"ד מה(3), 817 ,עמ' 822-823).
בקיצור:
שלא כחברות ההשגחה הפרטיות, היכולים להעמיד תנאים לתעודות כשרות, הם חייבים לתת תעודות כשרות, אך יכולים למנוע אותה כאשר הדבר נוגד את הגרעין הקשה של דיני הכשרות.
________________
לפניך חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983 [תיקון אחרון 26/3/91], שמסעיף 2 בו תבין שהסמכות להעניק תעודות כשרות נתונה לכל רב מקומי המכהן במקום שבו נמצא בית האוכל, מקום השחיטה או מקום הייצור של מצרך, וכשם שאין פרצופיהם דומים, כך גם רמת הכשרות.
1. הגדרות
בחוק זה:
"בית אוכל" - מקום שבו עוסקים במכירה לציבור של מצרכים או בהגשתם, לשם אכילה או שתיה במקום, וכן אטליז, ולענין בית מלון - החלקים של בית המלון שבהם עוסקים בהכנתם של מצרכים או בהגשתם לשם אכילה או שתיה במקום ;
"מצרך" - מאכלים ומשקאות, ולענין אטליז - בשר ומוצרי בשר ;
"ייצור של מצרך" - לרבות אריזתו.
2. מוסמכים לתת תעודת הכשר
(א) אלה רשאים לתת תעודת הכשר לענין חוק זה :
(1) מועצת הרבנות הראשית לישראל או רב שהיא הסמיכה לכך ;
(2) רב מקומי המכהן במקום שבו נמצא בית האוכל, מקום השחיטה או מקום הייצור של מצרך ;
(3) לענין תעודת הכשר בצה"ל - הרב הראשי לצבא-הגנה לישראל או רב צבאי שהוא הסמיך לענין חוק זה.
(ב) לענין סעיף זה -
"רב מקומי" - מי שבידו אישור בכתב מאת מועצת הרבנות הראשית לישראל שהוא רב בישראל, והוא מכהן כרב עיר, רב מועצה אזורית, רב מושב או רב קיבוץ ;
"צה"ל" - לרבות כל שלוחות מערכת הבטחון וכן בעל בית אוכל או יצרן העוסק עבור צה"ל או שלוחה של מערכת הבטחון.
3. איסור הונאה בבית אוכל
(א) בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר.
(ב) בעל בית אוכל שבידו תעודת הכשר ובית האוכל מוצג בכתב ככשר, לא יגיש ולא ימכור בו מצרכים שאינם כשרים לפי דין תורה.
4. איסור הונאה בייצור
(א) יצרן של מצרך לא יציין על מצרך שייצר או על אריזתו כי הוא כשר ולא יציגו ככשר בפרסום או בדרך אחרת, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר.
(ב) יצרן של מצרך שניתנה עליו תעודת הכשר, לא ישווק מצרך שאינו כשר לפי דין תורה בציון שהוא כשר.
5. איסור הונאה במכירה
העוסק במכירת מצרכים לציבור לא ימכור ולא יציע למכירה מצרך שאינו כשר לפי דין תורה תוך הצגתו בכתב ככשר.
6. הגנה
באישום לפי סעיפים 4,3 או 5, תהא זו הגנה טובה שהנאשם מכר או הגיש, בתום לב, מצרך שניתנה לגביו תעודת הכשר, או שהשתמש כאמור במרכיב שניתנה לגביו תעודת הכשר.
7. איסור הונאה בשחיטה
לא יעסוק אדם בשחיטה תוך הצגת שחיטתו ככשרה, אלא אם כן ניתנה לו תעודת שוחט מאת מועצת הרבנות הראשית לישראל או מאת מי שהיא הסמיכה לכך או מאת רב עיר, לצורך עירו.
8. חובת הראיה
הטוען שבידו תעודת הכשר או תעודת שוחט לפי חוק זה - עליו הראיה.
9. תוספת לציון כשר
יצרן או יבואן של מצרך הנושא עליו ציון שהוא כשר לא ימכור את המצרך ולא יציעו למכירה אלא אם כן המצרך נושא עליו גם ציון שמו של נותן תעודת ההכשר.
10. חובת הצגה
(א) מי שבידו תעודת הכשר, יציג אותה במקום גלוי במקום עיסוקו.
(ב) לא יציג אדם תעודת הכשר כאמור בסעיף קטן (א) אלא בתקופה שבה התעודה בתוקף.
11. סייג לשיקולים
במתן תעודת הכשר יתחשב הרב בדיני כשרות בלבד.
12. ערר
מי שסרבו לתת לו תעודת הכשר רשאי לערור על כך לפני מועצת הרבנות הראשית לישראל; החלטת המועצה בערר תינתן תוך מאה ימים.
13. רב - עובד הציבור
לענין חוק זה יראו רב המוסמך לתת תעודת הכשר כעובד הציבור, כמשמעותו בחוק העונשין, התשל"ז-1977 2.
14. עונשין
העובר עבירה לפי סעיפים 3עד 9 ,7 ,5 או 10, דינו - מאסר שנה.
15. אחריות בחבר-בני-אדם
נעברה עבירה לפי חוק זה בידי חבר-בני-אדם יאשם בעבירה גם אותו אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל, שותף - למעט שותף מוגבל - או עובד מינהלי בכיר באותו תאגיד, האחראים לענין הנדון, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה.
16. אחריותו של מעביד
נעברה עבירה לפי חוק זה בידי עובד במהלך עיסוקו של מעבידו יאשם בעבירה גם מעבידו, אם הוכח שהעבירה נעברה בידיעתו ושלא נקט כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה.
17. ביצוע ותקנות [תיקון: תשנ"א]
(א) השר לעניני דתות ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי, בהסכמת שר המשפטים ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, ולענין פסקה (3) בסעיף 2 (א) - גם בהסכמת שר הבטחון - להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו.
(ב) השר לעניני דתות רשאי, בהסכמת שר האוצר, ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת, לקבוע אגרה עבור בקשה למתן תעודת הכשר לפי סעיף 2 (א)(1) למצרך המיובא לשם מכירתו או הצעתו למכירה, בציון שהוא כשר; האגרה תהיה בסכום קצוב, או בסכום שיחושב בדרך שתיקבע; כל אלה - בשים לב לשירות הנדרש לשם מתן תעודת ההכשר.
18. שמירת דינים
חוק זה בא להוסיף על כל דין ולא לגרוע ממנו.
19. תחילה של חוק זה ביום כ"ה בכסלו התשמ"ד (1 בדצמבר 1983).
תוקן על ידי נישטאיך ב- 26/12/2006 3:05:08
 עולם הפוך אני רואה
 |
|
|
עולם הפוך אני רואה
