| נשלח ב-18/10/2002 13:03 |
 |
| |
הפריה במעבדה (התפתחות ההלכה)
זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל זה עובד בשטח. הרפואה המודרנית מסוגלת לקחת ביצית וזרע, להדביק אותם במעבדה, להניח להם להתפתח, לבחון את העובר, ואז להדביק אותו ברחם שבו הוא יתפתח עד ללידה.
יכולת מדהימה זו גורמת לנו להתפעל מהעובדה שבדרך כלל זה מתבצע באופן טבעי, ומה שדורש טכנולוגיה מתקדמת נעשה על ידי גוף האדם מאליו, בלא מחשבה. אך היא גם מעוררת שאלות הלכתיות נכבדות.
המעניינות שבהן כרוכות בשאלה של ייחוס. מי נחשבים לאב ולאם של הולד? לגבי ייחוסו ככהן, או כממזר (אם היתה הפריה בזרע זר, לא של האב), לגבי כל המסתעף (כגון כיבוד הורים) ועוד.
יש שאלות חמורות שקשורות למעמדם של העוברים. לא כולם באים לידי שימוש. חלק מהם מוקפאים וניתנים, לפי ההשערה, לשימוש לאחר זמן. כיצד יש לנהוג בהם? האם מותר להשמיד אותם, או למכור אותם לאחרים?
שאלה מעניינת התעוררה באנגליה לפני מספר שנים. הבעל נהרג בתאונה. האשה הצליחה לסדר כי יטלו מן הגויה, שהיתה בחדר מיון, זרע, אותו הזריקו לה להפריה. (כנראה הם היו בטיפולים לענין זה קודם לכן). ההפריה היתה, אני מדגיש, לאחר מותו הרשמי של הבעל. בכל זאת, היא נפקדה. נפקא מינא מעניינת היא: אילו הם היו יהודים, האם היא היתה נפטרת בכך מייבום?
שאלה מעניינת במיוחד מתעוררת כאשר בולד יש שלושה שותפים. האם שתרמה את הביצית, האב שנתן את הזרע, והפונדקאית, כך קוראים לה במינוח טכני, שמקבלת לרחמה את הולד כדי לגדלו עד ללידה. הנטיה הטבעית היא לכנות את בעל הזרע "אב", אבל מי מהשתיים הן האם האמיתית?
אחד מכללי האב של ההלכה הוא "הפוך בה והפוך שהכל בה", או, "לא דבר ריק היא מכם, ואם ריק, מכם הוא". כלומר עם יגיעה מספקת ועיון ניתן למצוא תשובה לכל שאלה, ולכוון לתורה שקיבל משה מסיני.
המדהים הוא שלשתי השאלות שהצגתי יש תשובות קיימות.
האשה שהוזרעה לאחר מיתת בעלה (מסתבר שיש משמעות הלכתית גם לעובדה שהזרע נלקח לאחר מותו, ולא בצורה הרגילה של נתינת זרע) אינה פטורה מן הייבום! לכאורה, היינו חושבים לומר, בעקבות דרשת הגמרא, "בן אין לו, עיין עליו". כלומר, צריך לחפש בן, או צאצא, "מכל מקום", והרי יש לו, גם אם בצורה חריגה אפילו בתקופתנו. אולם יש תשובה שכתב ה"נודע ביהודה", אודות מי שבא על אשתו ומת, וכיון שקודם שלושה ימים לביאה אין הזרע משתרש, רצה לטעון שתהיה חייבת ייבום.
בנוגע לשאלה על ההורות המשולשת, יש לכך מקור מעניין במדרש. יש מדרש מפורסם, שמובא גם ברש"י, לפיו דינה ויוסף הוחלפו לאחר יצירתם. כלומר, דינה, שנולדה ללאה, בעצם הורתה היתה ברחמה של רחל. ויוסף, שנולד לרחל, היתה הורתו ברחמה של לאה. אך לאה חסה על אחותה, שתישאר עם בן אחד, ולכן התפללה והסכימה שייעשה נס, והולדות יתחלפו (כולם היו מזרע יעקב, כמובן, כך שלגבי האב זה לא משנה). והנה, הנס קרה.
לפי מדרש זה, האם הביולוגית של יוסף היתה לאה, והאם הביולוגית של דינה היתה רחל. רחל היתה רק הפונדקאית של יוסף, ולאה היתה הפונדקאית של דינה. לגבי דינה אין לנו ביטויים מפורשים שמשייכים אותה ללאה, אך דבר ברור הוא שאנו רואים ביוסף את בנה של רחל.
היוצא מכאן הוא שהפונדקאית היא היא האם האמיתית (הרב דסלר יכול היה לומר שהנתינה שלה היא הקובעת). שימו לב כי הכרעה זו אינה תלויה בשאלת האמת ההיסטורית של המדרש. גם אם נניח, לפי המתקבל על הדעת, שאין זה אלא סיפור יפה שבא כדי להראות את נדיבותה של לאה למרות היותה "האשה השניה" של הבית, הרי עולה ממנו הדין שאמרנו: הפונדקאית היא היא האם האמיתית.
למרות שהזרעה מלאכותית בזרע שאינו של האב נאסרה על ידי כל הפוסקים, הולד שנוצר מזרע כזה אינו ממזר! הסיבה היא פורמלית. ממזר אינו נוצר אלא מביאת איסור, וכאן אין ביאה.
גם לכך יש מקור מדרשי. הגמרא מציינת את ייחוסו של בן סירא כבנו/נכדו של ירמיהו, שנולד מבתו שרחצה באמבטי אחרי אביה. מבחינה היסטורית מסתבר שזה לא נכון, וגם יש קושי להניח שזרע ששהה באמבט מסוגל להזריע (זה באמת הנידון בגמרא שם), אבל המסקנה היא שבן סירא אינו ממזר, מהטעם שנתבאר.
(גמרא זו צונזרה בידי הנוצרים, כיון שיש בה ביקורת על אמונתם שהמשיח שלהם נולד לבתולה. הנה, גם בן סירא נולד לבתולה, אבל לא מרוח הקודש... יתכן שהסיפור המקורי נועד באמת לנגח את הנצרות...).
(אני מודה ליציפ מח"ח שעוררה את הנושא באמצעות ציטטה מהעיתונות. הנושא שלה לא נזכר כאן, ואם תרצה, תביא אותו בעצמה).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2002 20:17 |
|
| |
מקוצר הזמן לא קראתי די את דבריך
אוכל לומר ת שעלה בידי לפו"ר
אם זה זוג, הולד מתייחס אליהם.
אם אינם זוג והתכוון האיש להתנתק, דהיינו שמחל או נתן במתנה, ולבסוף שתלו בבטן האם [של הביצית] הרי הבן, בן לאם ללא אב.
אם לקחו של אחרים ושתלו בשלישית, אין הולד לא של האם ולא של האב, אלא אם כן נעשה כשירות להם.
עקרונית יש הרבה מה ללמוד בזה מהדמיון בין זה לזרע עץ פרי ולאדמה.
הגמרא אודות זה מתייחסת לאם שהתעברה באמבטיה.
כ"ט
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2002 20:56 |
|
| |
יהוסף
תודה על ההתייחסות, זה הפך לדבר די נדיר!
הסברה שהצעת באשר לבעלות על זרע שהופרה זקוקה לדעתי לביסוס.
אין דומה זרע של פרי העץ והאדמה שהושלך והופקר
לזרע של אדם.
אדם נתבע להיות אחראי לזרעו, גם אם לא חפץ בו!
נ"מ פשוטה, וזו למעשה שאלה גדולה, הלכה למעשה, שעוררת בדבריך:
מי שתרם זרע, והשתמשו בו לעבר אשה, האם יש לו חיובי אב לבנו, כגון מילה, פדיון הבן, חינוך, ועוד?
כנ"ל האם הבן חייב בכיבוד אב, חייב על מכתו וקללתו?
האם יתאבלו זה על זה וייטמאו זה לזה?
אני מבין שאתה רוצה לטעון שלא. ואכן בדרך כלל מסתירים תרומות כאלו.
אבל לו יצוייר שנודע הדבר, מה אז?
(לגבי הפריה באמבטי, חשבתי שבארתי במעשה דירמיהו שלא היה זה בדרך ביאה, ולכך נתכוונתי. שמא ראוי להביא את הגמרא כולה).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2002 09:51 |
|
| |
בהקשר לנידון זה
הייתי מציע לבחון את העניין
על פי ב' הקריטריונים
של עמקות ושל ישרות
לפי ממידת העמקות ניתן להסתבך ולפלפל פה ושם
לפי מידת הישרות אכן נראה כי שייך להתנתק גם מזרע בדרך דומה לניתוק ממון וכדומה.
להתראות
|
|
|
|
| נשלח ב-24/10/2002 14:39 |
|
| |
מה לגופו שכן בניתוקו מטמא תאמר בממון שבהידוקו מטמא.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/10/2002 17:08 |
|
| |
לפי בקשת הציבור,
אנסה לפרש את דברי יהוסף ובוגי.
יהוסף טוען, לשיטתו, שיש שתי צורות הסתכלות שמשתקפות בקביעת הלכה. הוא קרא להן "עמקות" ו"ישרות". הן הוצגו באשכול שנושא את השם הזה. אולם איני מבין אותן מספיק כדי להסביר כיצד ליישם אותן כאן. טענתו של יהוסף היא כי יישום של כל אחת מהדרכים מוביל למסקנה מנוגדת לזו של הדרך השניה.
אשר לדברי בוגי, זו בסך הכל בדיחה שמוצגת בצורת ניסוח סתירה לקל וחומר בלשון הגמרא, אלא שמאחורי הבדיחה עומד רעיון ביקורתי כלפי אלו שחומדים ממון.
אני מקווה שהבנתי את דבריהם והסברתים נכונה. וגם אם לא, אתם רואים שאפשר לעיין באשכול גם בלי לקרוא - ולהבין - את כל התגובות...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-24/10/2002 17:27 |
|
| |
אופס סליחה.
הודעתי היתה תגובה ליהוסף שטען שניתן לאדם לנתק את שיוך זרעו אליו כמו שניתן לנתק את שיוך ממונו אליו.
לזאת טענתי ששייכות הזרע אינה תלויה בקביעה מחשבתית מלאכותית כמו בשיוך ממון-בעלות. הזרע הוא חלק מהגוף וכמו שידו תישאר תמיד ידו כך זרעו. גם אם נאמר שיד שהתנתקה מהגוף ייתכן שיתנתק שיוכה לגוף המקורי (לא כ"כ פשוט כדלהלן בנוגע לטומאה), בזרע שייעודו הוא גם להזריע, אין במרחקו הפיזי סיבה מספיקה לנתקו אם הוא עדיין בחשיבותו המזרעת ולא הפך לעיפוש. אין די בקביעת המזריע לנתק את זרעו מהיות זרעו.
המובאה מטומאה, באה רק להדגיש שחלקי גוף משוייכים לגוף גם בניתוקם שלכן הם טמאים ומאידך ממון אינו דבר האמור להיות כה משוייך שאדרבה יש נזק נפשי בשיוך יתר של ממון לבעליו.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2009 11:18 |
|
| |
הגיוני: 27/10/2002
כיום עם התפתחות הרפואה נעשות הפריות חוץ רחמיות ולעתים מפרים כמה ביציות אבל מחדירים לאשה רק ביצית אחת ונשאלת השאלה מה עושים עם הנותרות. האם מותר לזורקן או חייבים לשומרן כי לכאורה זה גרוע מהשחתת זרע?
יתכן שמותר להשאירן במקומן ושתתקלקלנה מאיליהן וחיוב לשומרן אין.
*****
מיימוני:
השאלה כבר הועלתה באשכול על הפריה במעבדה.
מי שאיבד את הביציות המופרות בידים, קשה לומר אם עבר איסור מפורש. שהרי אפילו עובר עד 40 יום הריהו מיא בעלמא (כמו מים סתם) מדין הגמרא.
מצד שני, כיון שיש כאן התחלת חיים, כיצד יהיה מותר לאבד אותם?
אמנם, עצם קיומה של הביצית המופרית מחוץ לרחם תלוי בהחזקתה בתנאי מעבדה. סילוקה מתנאים אלו עשוי להוות קילקול בידים, אך יש לדון אם המעבדה משכירה את המקום, והוא דרוש לביציות אחרות, האם מוטל חיוב על בעלי המעבדה להמשיך להעניק תחזוקה לביציות שאין מי שירצה בהן.
למעשה, הפרט האחרון הוזכר כאן רק לשם הדיון. כמדומה לי שמקובל להקפיא ביציות וביציות מופרות כדי לנסות להשתמש בהן בעתיד.
אמנם, יש לברר היטב את נושא השמירה על הביציות. למי יתנו אותן, ואם אין חשש תערובת.
שאלה אחרת היא הבעלות הממונית, אם יש כזה דבר, על הביציות המופרות. האם הן של האם, של האב, של הרופא, של מי שמימן את ההפריה (אם זה מישהו אחר)?
היה מאמר בשנה שנתיים האחרונות שחשף כי יש רופאים שמציעים טיפולי הפריה חינם לנשים בתנאי שהן תורמות חלק מהביציות שלהן עבור נשים שאין להן כלל, כלומר בפועל הביציות יגיעו לרופא שלהן, והוא יחליט מה לעשות בהן.
יש לראות בדברים שהובאו כאן חלק מהקדמה כללית לנושא מעניין וקשה, שמצוי, מבחינה מדעית, רק בתחילת דרכו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
*****
ווטו1:
הגיוני,
בעץ מאכל נקבע שלמען מנוע השחתה דרוש לעשות כל מיני טצדקי [תרגום: תרגילים מסובכים למען מטורה מסוימת]. לא מסתבר שהוא הדין למען זרעוני אדם. לכן כל שיש בו צורך לא נחשב השחתה מה שנשחת ממילא. [אך ודאי שראוי להשחית מה שפחות כפי שהועלה בשאלתך].
מה שמוצאים מושג "זרע לבטלה", הוא אך בהצטרפו למצות "ולא תתורו". שלמען לא ירד אדם לדרגה תאוונית ראוי שיוגבל אך לזרע שבדרך אישות והולדה וזה לא נאמר על נשים [כהכרעת הראשונים].
*****
הגיוני:
ווטו ומיימוני תודה על תגובותיכם!
ולעצם העניין כמעט כל הראשונים סוברים שהאשה אסורה להשחית את זרע האיש מכיון שזה דבר חשוב על אף שאצלה אין זה מתקשר לחימום ולתאוה [עיין ריטבא נדה י"ג ובשאר ראשונים שם וביבמות י"ב גבי ג נשים משמשות במוך]
וכבר עמד בהבחנה זו המרחשת בח"ב סימן ט שישנו שני היבטים בהשח"ז אחד עצם ההשחתה והשני החימום והתאוה וכן רוב הראשונים סוברים שהאשה אסורה בהשחתת הזרע שלה [ומהו הזרע שלה עיין ברמב"ן ריש תזריע ובר"מ פ"ה ה"ב מאיסו"ב וזה לא מסתדר עם הידע שלנו] אמנם החזו"א אה"ע סימן ל"ו סובר שלאחר ההוצאה אין איסור אבל דבריו נסתרים מכל הראשונים ובערול"נ כתב בנדה שם שאיסור השח"ז נלמד מבל תשחית
וכתגובה לדברי מיימוני
כיון שיש איסור להשחית זרע גם בלי קשר להוצאתה ולניאוף שבה כיון שאנו רואים שהאשה אסורה בהשחתת הזרע שלו או שלה א"כ כ"ש שביצית מופרית יהיה אסור להשחיתה
ולעניין המציאות לא תמיד מקפיאים ולמעשה הרבה פעמים זורקים.
ולעניין הבעלות על דברים אלו, זרע האב נראה שודאי שייכת לאב והביצית סביר מאוד שלפי ההלכה לפני ההפריה היא שייכת לאם כי הוא מתיחס לגופה ואין זה דבר ממוני שעליו נאמר שמה שקנתה אשה קנה בעלה [ויתכן שהתיחסות זו תשתנה אם דברים אלו יהיו "עובר לסוחר" ויהיו להם יחס ממוני] אבל אחר ההפריה יתכן שזה כולדות שמשויכים לאב.
*****
ווטו1:
הגיוני,
דפח"ח!
מעצם הוכחתך שהאשה מצווה על השחתת זרע הזכר יש להוכיח שזה רק המשך להחזקת דין "לא תתורו" שלו, שאם לא כן היתה מצווה גם על הזרע [או ביצית] שלה. לכן גם מובנת היטב סברת החזו"א ואף את החולקים עליו יש לפרשם שלדעתם המשך דין האיש חל גם לאחר ההוצאה.
*****
מיימוני:
לבקשת הציבור
ועל מנת לסכם את הסברות היסודיות
הנושא: מה הדינים הממוניים והאיסורים וסברותיהם שחלים על הוצאת זרע הבעל, ביצית האשה, ושמירתם לאחר ההפריה?
הרעיונות הבסיסיים הם של הגיוני ווטו, עם מעט משלי.
מבחינה ממונית, הזרע צריך להיות שייך לבעל והביצית לאשה, כיון שהם צומחים בגופם.
אבל יש מקום לומר שכפי שמעשה ידי אשה לבעלה, (לדוגמא, נניח, חלב מינקת שמתפרנסת מהנקתה שייך באמת לבעלה שהוא זה שמוכרו והכסף שייך לו) כך גם הביציות צריכות להיות של הבעל.
וכן מצאנו בחומש, בפרשת משפטים, בדיני מי שפגע במעוברת וגרם לה להפיל את הולדות, שמשלם את דמי הוולדות לאב, לבעל האשה. התורה זיכתה לו אותם בתוקף מעמדו.
(כדי להסיר לזות שפתים, כאילו יש כאן זילזול במעמד האשה, יש להבהיר שגם הבעל וגם האשה מתחייבים זה לזה התחייבויות הדדיות עם קשר הנישואין ביניהם. מחובות הבעל לפרנס את אשתו, לרפאה, להצילה מסכנה ועוד. מחובות האשה שממון שהיא מרוויחה שייך כולו לבעלה כל עוד לא עשתה תנאי להיפוך).
צד האיסור וההיתר: בגלל הפן הברור של ההנאה המיוחדת שיש בהוצאת זרע, חלים עליו איסורים חמורים במיוחד. אמנם האיסור לא נזכר במפורש בתורה, אבל מצאנו, במעשה ער ואונן, עונש גדול שניתן למי שבא על אשתו באופן שמנע ממנה להתעבר.
השאלה היא אם ניתן להחיל את הדינים האלו, שיש להם טעמים ברורים מחמת המשיכה הגופנית הגדולה להיכשל בהם, גם בתחום הפריה מלאכותית. יש בהפריה מלאכותית צד משותף עם ביאה רגילה, שהרי היא נעשית באמצעות זרע הבעל וזילזול בה הוא זילזול בחובת העמדת ולדות, אך אין בה את הפן המושך החזק כל כך של היצר האנושי.
וכן מצאנו שלמרות שיש איסור באיש על הוצאת זרע לבטלה, אין איסור כזה באשה, שיש לה פחות משיכה לעבירה זו מאשר האיש.
דברי וטו והגיוני נסובו על שיטות בראשונים ובאחרונים שמבארים את הסברות הללו וגבוליהן.
יש כאן פן נוסף:
ברגע שהיתה הפריה, יש כאן התחלת עובר. ומצאנו איסור לפגוע בעובר. השאלה היא, כמובן, באיזה שלב זה מתחיל. לאחר שהולד ניכר בהריון? לאחר שנקלט הזרע 40 יום? מייד לאחר ההפריה? האם זה חל גם במעבדה ולא רק ברחם האם? ועוד?
כלומר, הדין של הקפדה על שמירת הביציות המופרות אינו נובע משיקולים ממוניים או הרחקת התאווה לביאה בכל צורותיה, אלא מדאגה לשלום העובר.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
*****
ווטו1:
מיימוני, יישר כוחך.
כמה הערות.
נגעת בארבע נקודות:
א. אי הוצאת זרע מחמת תאווה - נידון כאן ובאשכול מיוחד,
ב. בעלות הזכר על זרעו - נידון כאן,
ג. אי פגיעה בעובר - נידון באשכול הפלות,
ד. אי בזבוז ביצית בלתי מופרה - נידון כאן.
כללת את ג. וד. בחדא מחתא [תרגום: באריגה אחת, כלומר ערוב הפרודים].
אם כי כולהו נובעים מעיקרון ההתאמה ואי השחתת חיי אדם, נידון שמירת הביצית אינה פגיעה בחיים עצמם כמו נידון ג., אלא שמירה על חומר שיש בו פוטנציאל להבאת חיים. השחתה זו מן הסתם קלה יותר מאכילת דברים לא בריאים שע"ז אמרו "בל תשחית דגופא עדיף". שהרי עד ההפרייה ודאי שעדיין אין נשמה [ידיעה ובחירה] וחיות.
[ראה סנהדרין צ"א: על "פקידה" לעומת "יצירה".]
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
|
|
