|
|
| נשלח ב-14/2/2007 00:05 |
 |
| |
אתם יודעים מה, אולי בחזרת הש"ץ הבאה אקרא את אצ"ג. דווקא רעיון טוב.
_________________
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2007 03:56 |
|
| |
ירוחם
לא הבטחתי לתת שיעורים לאף אחד. אם אתה רוצה תמסור שיעורים בחזרת הש"ץ
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2007 08:32 |
|
| |
שלמה,
יפה ונאה, אך נראה, שלפחות לדעת הרמב"ם עיקר התפילה היא בקשת צרכים, ותפילות רבות שבתנ"ך (ואיני מכניס כעת את ספר תהלים) כגון תפילותיו של משה, תפילתו של אברהם הם תפילות של בקשת צרכים. תפילת חנה היא הודיה על הענות הבקשה.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2007 14:27 |
|
| |
מימוני
אופס!
להתפלל ב'חכמה' משהו מעין אנטיתזה ללהתפלל בתמימות / אמונה?
להתפלל בכוונה או שלא בכוונה, אבל להתפלל בחכמה?!
אגב, כיצד נפרש את הפועל 'להתפלל' - לחשוב? כדי שיוצרף לו בחכמה...
מעתה, המתפלל בכוונה יצא או לא יצא ידי חובה, ומה דינו דינו של המתפלל בחכמה?
אפשר אולי לחשוב בחכמה על התפילה שהתפללנו או שנתפלל, אפשר להתפלל עד תוכן שחשבנו עליו (תפילה על דבר ראוי / לא ראוי), אבל להתפלל בחכמה....
ועוד:
בתורה: 'השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה'.
(בגמרא ב"ק צב מחמת הקושי בצירוף - נביא ותפילה תירצו מה שתירצו, שהרי הנימוק של נביא אינו טעם לעצם החיוב להשיב לו את האשה).
א. האם התפילה במובנה היסודי אינה אלא לנביא, או קשורה לענין הנבואה?
ב. התפילה הראשונה אינה עמידה של הפרט למול קונו על מה שהוא מבקש,
אלא:
עמידה של הפרט עליו מתפללים למול המתפלל עליו -
לפנינו תפילה כביטוי לאמון / צורך / תיקון של הנצרך באפשרות להוושע ע"י אדם אחר, או שמא ענינה הוא גילוי הערבות (הפיוס) בין איש לאיש והבקשה אינה אלא מכשיר.
(הערה: הרב ליכטנשטיין העיר פעם -
כי בניגוד למשנה קמא של הגרי"ד לפיה כדי להתפלל צריך 'מתיר', הרי שאדרבה - להטיל את האדם לעולם ללא מתן זכות התפילה שהיא הגילוי של האפשרות של האדם לפנות ולעמוד למול הא-ל, היתה כמין אכזריות).
ושמא:
עלינו להתפלל על תפילתנו.....
_________________
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2007 15:37 |
|
| |
שלמה,
עמדת באתגר בכבוד. חילך לתורת האמת. אגב, את הטיעון שהבאת בעניין אי שינוי בא-לוהות ראיתי פעם בגרסה אחרת בתכתובת של הרב קוק עם אחד מתלמידיו (דומני שהיה זה הרב הנזיר) בעניין קיומו או היעדרו של תהליך 'השתלמות' בא-להות (התלמיד התקשה בטענת אחד המקובלים שהא-לוהות מוסיפה שלמות, כביכול), שם טען הרב קוק שגם טענה שהא-ל שלם היא הגבלה של הא-לוהות.
בעלבעמיו,
להזכירך לפי התנ"ך התפילות אינן חיוב (למעט שיטת הרמב"ם הצ"ע) ואף אין להן צורה קבועה כלל, כך שאם אתה עקבי עם התנ"ך עליך ללכת עוד כמה שלבים אחורה.
כמו כן, דומני שקצת קשה לייחס לרמב"ם שיטה בעניין תפילה לאור דבריו על התפילה בסוף מו"נ, למרות שמכמה הלכות במשנה תורה עולה תפיסה אחרת (אני מסכים שיתכן והוא עצמו סבר כדבריו במשנה תורה, אך ודאי שאין בכך הכרע ואף לגבי משנה תורה בכלותו אני חושב שיש רגלים גם לדעתו במו"נ).
ודאי שתפיסת הרב קוק אליבא דשלמה אינה כה מהפכנית וגרסאות שלה (שמרככות את התפיסה הפשטנית של תפילה) קיימות כבר אצל המקובלים הראשונים, הפילוסופים וכמובן בחסידות.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2007 20:44 |
|
| |
כמתעסק
הכותרת "להתפלל בחכמה" היא כותרת, ונועדה לתפוס בכמה מילים את מירב הרעיונות.
א. הכוונה הראשית שלי היא להדגיש שיש שאלות מצויינות, אבל חלקן נובעות מכך שאנו מנסים לתפוס ענינים קשים באופן פשטני, הייתי אומר ילדותי. ולכן צריך חכמה. מלשון עיון, מחשבה, לימוד וכיו"ב. מבחינה זו, החכמה היא הכנה לתפילה.
ב. לאחר קריאת דבריך אני חושב שוב שבאמת צריך חכמה לתפילה עצמה, כלומר בשעת התפילה. ואולי יש מקום להמחיש למה אני מתכוון. אולי בפעם אחרת.
ג. תפילה לפי הגמרא והרמב"ם עומדת על שלושה מרכיבים:
א. שבח.
ב. הודאה.
ג. בקשת צרכים.
הבקשה יכולה להיות בכמה רמות.
כפי שכבר העירו כאן, הדוגמאות שאני מכיר לתפילה מן התורה הן בקשות.
יש מקום עיון בתפילת אברהם על אנשי סדום, שדומה יותר למשא ומתן מוסרי שכלי, והחלק התחנוני שלה, אם אקרא לו כך, הוא רק דרך ענוה ואפילו זהירות של האדם הסופי בפני המלך האינסופי.
(אולם מבחינה מתודית דווקא הפן של משא ומתן דומה למה שכיניתי לעיל "חכמה בתפילה" במובן של שעת התפילה עצמה).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-14/2/2007 21:00 |
|
| |
מימוני
אין לי אלא להצטער שהעיקר חסר מן הספר - בהבנת מהי חכמה בתפילה (במהד"ב של דברייך).
האם התכוונת מעין דברי הרב קוק (שלא זכיתי להבין ולרדת לשורשם) כי המבוקש צריך להיות כללי וככל שהוא כזה הוא מזדהה עם הרצוי וראוי להתממש.
אמנם, ספק בעיני אם כלל דבר מעין זה ראוי להקרא תפילה שמופיעה בד"כ בתנ"ך כקונקרטית.
(אמנם, התפילה הציבורית קונקרטית בפירוט תכניה, אך כללית במבוקש, ובה נבדלת מהתפילה התנכ"ית, ודומה שזהו היסט של חז"ל, ואכמ"ל)
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2007 01:28 |
|
| |
כמתעסק
בגמרא אמרו שתפילה מרובה גורמת יאוש, ולכן צריך "סנדוויץ': תפילה, חיזוק, ותפילה. שנאמר "קוה אל ה', חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה'" (היכן שהוא בברכות, והתעצלתי לחפש בתקליטור).
לא ביארו במה צריך להתחזק. ואני משער שיש ייאוש כללי מחמת אי הענות התפילה.
ואני מציע מסברה מה הבעיות, אם כי ייתכנו עוד, ואיך להתמודד עם זה.
בעיות: האם אני ראוי שייעשה לי נס? האם בכלל עושים נס? האם תפילה נענית? למה צריך תפילה אם ה' יודע הכל? האם ה' קיים או שזו אשליה? האם תפילה בכלל נועדה למשהו אחר? מי אומר שהסיפורים בתנ"ך אמיתיים ושמא לא היו כאלו תפילות מעולם? למשל, מי באמת כתב את ספר תהלים?
ועוד ועוד. המאמר של אפרת שבו נפתח האשכול הוא דוגמא לשאלות כאלו.
ומה הפתרון? התבוננות. חכמה. דיון פנימי של האדם עם עצמו.
יש תשובות לשאלות. אמנם לא תשובות שאפשר להכתיר כ"הוכחות חד משמעיות". אהה, למרות שבמשך שנים אני מחפש הוכחות כאלו, ולמרות שאני מאמין שיש לי קרובות לכאלו, לא את כולן אני יכול להעביר לזולתי (ולכן אני חשוף להאשמה שאני הולך אחרי הסובייקטיביות שלי מסיבות שונות ולא מוצדקות) ולא את כולן אני יכול להעביר למי שמתעקש על ספקנות. (וכבר הוכיח בשעתו רבנו לואיס קרול, במאמר על אכילס והצב, שגם מבחינה לוגית יש מרחק בין הוכחה לבין שיכנוע ובין שניהם לנצחון בויכוח).
ובשעה שאני עצמי מתפלל, ומוצא את עצמי שואל את עצמי את השאלות האלו, אני מחזק עצמי כפי שאני יכול. ומה שכתבתי בראש הדברים אלו דברים ממה שהתחבטתי בעצמי.
כמו מרנא ורבנא הגרי"ד ע"ה, אני יכול לספר לאחרים על מה שאני חושב וחווה. סיוע לאחרים אני מקווה לספק. הוכחות פילוסופיות בסגנון הגיאומטריה של שפינוזה אין לי. אבל גם שפינוזה לא גיאומטרי כפי שהוא חושב...
(וכמובן זו הערה צדדית).
עיקרם של דברים: המשא ומתן בחכמה שאני מדבר עליו הוא אותו דיון פנימי שאדם מקיים לפני התפילה כדי להיות מסוגל להתפלל.
ונראה לי כי זו הכוונה בגמרא שציטטתי. וכמובן אפשר שאני טועה, כי כל אחד רואה מהרהורי ליבו מהמקום בו הוא נמצא. ואמנם סבורני שמקומי הוא לפי זמננו ומקומנו היום, בין שתי תרבויות, ותוך מודעות למצב האקזיסטנציאלי של האדם.
ואולי גם מה שאמרו כי "חסידים הראשונים היו שוהים שעה לפני תפילתם" (ושעה לאו דווקא, וממילא לא היה להם מושג של שעה שלימה קבועה כמו שלנו) שייך לכאן?
ובדומה למה שכתב הרמב"ם כי העבירות הן המסך המסתיר את ה' מאיתנו. השאלות והספקות, כמו שהם הזמנה ללימוד ועיון, הם גם המרחיקים המעכבים את עבודת התפילה.
והדיון והמו"מ עליהם כדי למצוא פתרון ולהיות מסוגל להתפלל, זוהי החכמה שאליה התייחסתי (וכמובן אין זו החכמה היחידה, סמיילי, אך גם זו חכמה היא ולא מלאכה).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2007 08:22 |
|
| |
ממללא,
בעיית השלמות וההשתלמות נדונה ב'אורות הקודש' (ח"ב?), ויש עליה מאמר של יוסף בן שלמה ב'עיון'. גם אנוכי הק' הצעתי לה הסבר (בכלים לוגיים-מתמטיים) במאמרי ב'עיון' מז.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2007 13:07 |
|
| |
מימוני
עתה נבוכתי.
תחילה ביארת שחכמה היא קודם תפילה, ושוב אמרת שאולי נצרכת חכמה בתפילה, ושוב אמרת שאתה מדבר על חכמה קודם תפילה.
אמנם רק זאת אעיר -
שלענ"ד יש להבחין הדק היטב היטב הדק בין הפרשנות הפילוסופית ע"ג התפילה, לבין תודעת התמפלל או שמא חוויתו (הס מהזכיר בקרב הליטאים...) תוך כדי עמידה בתפילה ( ואולי היא היא עיון תפילה).
וכאן נק' הקושי הקיומית -
ההסברים הם ראויים, אך העמידה בתפילה זוקקת איזו התפשטות ותמימות - ויש כאן כפל תודעות, ואיני יכול כעת להאריך, ולכשאפנה אשנה...
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/7/2009 12:51 |
|
| |
כמו שכתב שלמה, לרב קוק היה קשה כיצד זה האלוהים מתפעל מתפילתו של האדם, ומשנה את רצונו כדי לקיים את מה שהאדם מבקש, והרי המציאות האלוהית היא למעלה מכל שינוי, ולכן הוא פותר זאת ע"י תורת אמת – כלומר, תורת הנסתר. והשינוי לא מתחולל במציאות האלוהית, כי אם במציאות הפרטית של האדם, שמחוברת ופועלת על המציאות.
הרעיון של התאחדות הרצון הפרטי עם הרצון הכללי האלוהי, הוא רעיון שמוזכר בהרבה מפסקאותיו.
"...ורצונו של האדם הנגש אל ד' הוא כבר רצון מתעלה, רצון מתאמץ לבא לתוכן מהותיותו האמיתית. אותו הגודל האמיתי של הרצון הולך ומתגלה על ידי מה שהוא מפנהו אל ד'. והרי חוזר הוא משך החיים, מ ש ך העולמים, הד המציאות, אומץ ההויה אל יסודו, משתגב בשיגובו האלהי החסון והנערץ, והרי הוא היסוד היותר אמיץ לכל בנין, לכל מבוקש. והמבוקשים בעצמם הרי הם מתעלים על ידי התפלה, הם עושים בעד התפלה והתפלה עושה בעדם, וביחד מתעטרים הם עטרות אל חי העולמים. רצון ברצון נגש, שאיפה בשאיפה, שכל בשכל, חיים בחיים, והכל מתמלא ברכה עדי עד.
והנה נמצאת התפלה אותה שפעת הרצון בעצמה של יצירת עולמים, של קיום עולמים, של חיי העולמים, ואיך זה לא יושגו על ידה כל המאויים, והיא יוצרת כל, מחוללת כל. ואותה ההופעה בעצמה נערכת היא בהזרחת פעולתה, לפי מעמק הרצון, ולפי חידור העריגה האלהית שעמה (=העריגה לאלוהים), ההולכת ביחד עם ההתבטאות, אבל בתור סעיף של קו אור מאותו אור החיים, השוטף בלא הפסק להחיות כל, הרי הוא יונק ומשתרש בשורש קיומו בתהום החפץ העליון, המלא אושר וטוב לכל, בוטש הוא הרצון הנגזר באורו ופוגש את כללותו בשורש הויתו. ומטבילת הסעיף בגזעו הרי הכל חוזר ברב חוסן לאיתניות מלאה. ויודע הוא וחש הוא המתפלל הרענן, למתח את רצונו, לרומם את מאוייו במדה ובמשקל, בשיעור הנדרש לאותה הפגישה והבטישה. לא באימוץ עקשני של הפצרה חסרת דעת, ולא ברפיון המביא עצלתים, נמיכת המקרה ודליפת הבית, אלא בעז ובגבורה, בגילה וברעדה, כחץ מקשת יצא דבר ד', הנבטא בניב שפתים, וקולע הוא את פעליו אל המטרה הרצויה, חושף הוא את המטמונים, את גנזי החיים ורזי הרצונות, ועולמים מלאי חן, חסד ותפארת, מלאי עליזה וגודל, מלאי יפעה והוד והדר, בזיו מתחדשים, מתעלים ומתרוממים, בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה - המתפלל בכל שיעור קומתו. " (אורות הקודש)
בעת התפילה רצון האדם, מתוך שהוא פונה אל האלוהים, חוזר אל מקור חייו – הרצון הכללי. האומץ והישות המציאותית, שהנם כמן הד מהישות האמיתית, חוזרים אל הרוחניות, רצון כללי פוגש רצון פרטי, שאיפות של מעלה פוגשות שאיפות של מטה. והתפילה, היא בעצמה אותה שפעת חיים שמקיימת את כל העולמות, ולכן היא יוצרת כל ומחוללת כל, בפרט את מבוקשו הפרטי של האדם. פעולת התפילה זורחת ומתקיימת לפי התעמקות רצונו של האדם ולפי עריגתו לאלוהים.
ההתבטאות והדיבור הם קו מאור החיים – מהרצון האלוהי, וכשאדם מתפלל חוזר הסעיף והענף אל שורשו, בוטש ופוגש בו, בגילה ורעדה, באומץ וגבורה – ופועל את המבוקש ע"פ רצונו וציורו, מתוך שהרצון הכללי מצייר את המבוקש הפרטי.
התפילה המוצגת כאן היא כמובן כללית, ומכוונת להרבות את הטוב הכללי בעולם, לחשוף אוצרות חיים מתוך המציאות הנגלית ולמלא עולמות זיו התחדשות, טובה וברכה.
עד כאן דבריו. הפסקה הזו פשוט יותר יפה ושירית.
רציתי לשאול את מיימוני, כיצד אתה מבין את החלל הפנוי עליו מדבר ר' נחמן, ומדוע הקושיות הללו הן קושיות של החלל הפנוי?
|
|
|
|
|
|
