ספרן,
לצערי, אני בקיא במדורי ספורט יותר מאשר במחזות נורבגיים. נדמה לי שאת תובנתו של איבסן, הביע בזמנו האוהד המיתולוגי שלום קדוש, באמרו "יאללה, חלאס פלצף". במילים אחרות, אינני יודע בוודאות מה אותו איבסן התכוון, אבל כנראה שזה לא היה המצב הנפשי של הלטאה. השאיפה היא לשלווה נטולת ספיקות מתוך תבונה, מה שכנראה אינו המקרה אצל הזוחלים והזבובים. אם יש מצב אנושי שמקביל לשאיפה הזו, הרי הוא גלום בעוד משפט שגור ביציע - "אין שכל אין דאגות".
אשר להרמוניה עם היקום, מה ההבדל העקרוני בין השאיפה הזו, לבין השאיפה להיות בעל אוסף העטים הכי גדול בהוד השרון? כלומר, מעבר לעובדה שלא ברור כלל שהלטאה נמצאת בהרמוניה עם היקום או אפילו עם מכללת ביר זיית, מה יש בהגדרת השאיפה הזו, שהופך אותה שונה מכל שאיפה אנושית אחרת להנאה? האם התובנה הגדולה כאן היא, שאם אדם שואף למלא את חלקו בתוכנית הגדולה של היקום, אזי מתחייב מכך שיש ליקום תוכנית גדולה? זה שוב משחק הגדרות. יש לי חבר ששואף להיות בנבדל קוסמי. מניסוח השאיפה הזו, עולה שהממשות היא מגרש כדורגל, אבל מה התועלת או הענין בקשר הלוגי הפשוט הזה?
nmzilber,
לצערי לא הבנתי איך הבהרת את הסוגיה. שוב, אם אתה מגדיר "יעוד" כמשהו שנקבע מחוץ לאדם, אזי זה מחייב שיש משהו כזה. במה ההגדרה הזו מועילה או מעניינת? ואיך אתה קושר אותה לתחושת יעוד, שהיא תופעה פסיכולוגית שאינה זקוקה להנמקות או לתפישת עולם כוללת?
 |
|
|
