זכותה של שבת (פורסם בהמודיע במוסף בתמוז י"ח תשס"ג)

שכונת גאולה בירושלים!!

מצד האמת לא נסיבות מצויות הם שהכריחו אותו לנתב את דרכו דווקא דרך השכונה החרדית ההומה.

אלא שחוסר הכרת השטח הייתה בעוכריו וכך מצא את עצמו עם הטנדר פיגו בתוככי השכונה הירושלמית הוותיקה.

אמנם הייתה זאת מציאות עגומה לגבי דידו של אלי ברקוביץ ששעת ההתרחשות הייתה אך שעות ספורות לפני כניסת השבתת .למרות המזג האוויר הסוער היה הרחוב הירושלמי הומה אדם .אנשים נדחקו והתפתלו זה בזה וגם הכביש היה עמוס לעייפה במכוניות.כך נסע אלי במעלה הרחוב בואכה שנלר לאט לאט כמו היה לו כל הזמו שבעולם התגלגלה מכוניתו לעיתים חמש ק"מ לשעה לעיתים שלוש קמ"ש.

"אוף איזה פקק"מלמל לעצמו מידענו בכעס מסוים,אך בעודו מהרהר לעצמו בינו לבין עצמו איך ימלט מהמסה האדירה של המכוניות הרגיש לפתע אלי ברקוביץ שדוושת הגז אינה נענית לו פשוט לחץ ולחץ

ללא תגובה.ומה עוד שלנוכח עיניו התחיל המנוע לחרחר ולבעבע וסילון קיטור לבן התחיל להתפרץ ממכסה המנוע.

"מים מים יש לך בעיה של מים"צעק אליו חרדי מזוקן מהרחוב.

"תכבה את המנוע"זעק אליו חרדי נוסף מהצד.

בכמעט בוז התבונן אלי ברקוביץ בקהל הרב המתקבץ סביב מכוניתו.

"וכי מה הם מבינים במכוניות"המהם לעצמו "ועוד נותנים עצות  למכונאי וותיק שכמוני"

כך או כך ירד אלי ברקוביץ מהמכונית ונבר בתוככי המנוע במשך שעה ארוכה,פה ניסה להחליף פלג,

שם ניסה לתקן את הרדיטור כאשר כלו כל הניסיונות הכריז בקול בטוח "הלך מנוע אין מה לעשות"

לאיטו פסע הרב משולם במעלה שכונת גאולה,שעת דמדומים הייתה והשמש החורפית נצנצה עדיין למרחוק.

במיוחד אהב הרב משולם את השעות הללו טרם כניסת השבת,השלווה היורדת אט אט על השכונה הירושלמית,הרוגע הנפשי הנמסך בנשמה בלי משים כמעט,אלא שעתה שמעו אוזניו את הצפירות הרעשניות הבוקעות מכל עבר "טו.. טו...טו"אין זאת חשב לעצמו הרב משולם,שהשכונה עומדת בפני פיצוץ.

ברם בהתקרבו עוד קצת,נתגלתה לעיניו תמונה שלא מעלמא הדין,לעיניו התגלה גבר השרוע על המכונית.

היה זה ברנש בשנות העמידה מוצק וגברתן,כל מלבושו נדמה עמד בסתירה מוחלטת לחוקי הטבע,חולצתו קצרה שבקצרות,מכנסיו גם הם קצרים,ולרגליו לא יותר מסנדלים תנכיות.

הרב משולם הצטמרר ממראהו של הברנש המשונה הלזה,עד כי רצה לסנוט ולשאול אותו.

"אדוני לא קר לך".אך הרב משולם כראש ישיבה של בחורי חמד עצר בעצמו מבעוד מועד ואך דחק בו

"אולי אדוני צריך עזרה כלשהיא".?

מופתע במקצת משאלתו של החרדי גבה הקומה רק הפנה את מבטו מלא בוז ולא אמר דבר בתגובה.

אך לא איש כרב משולם ילך שולל אחרי הבעת פנים,כראש ישיבה המשמש זה עשרות בשנים בעבודת קודש,רכש לעצמו היטב את התכונה הזאת המיוחדת,להתבונן בתוככי נשמתו של זולתו ולראות מה בין אמת ושקר וזיוף.אף שלא הכירו כלל הבחין בזיק של פחד הבוקע מעיניו של  מיודענו הקיבוצניק.

אכן כן אלי ברקוביץ אמנם פחד,מורא עמום שכזה הדוחק במעמקי הלב,ולא בכדי פחד,שהרי אלי ברקוביץ שימש במשך שנים רבות כפעיל מרכזי בקיבוצו במלחמה בחרדים.

לא הייתה הפגנה נגד הציבור החרדי שבה נעדרה השתתפותו,כל כך שעד לפני כשבוע כמדומה השתתף

כנציג בכיר של קיבוצו בהפגנה של מר"ץ בכביש בר אילן המפורסם.

יש לשער שמיודענו פחד שאחד החרדים יזהה אותו ויזעיק את חבריו ויערכו בו לינץ נורא ואיום.

כל כך התיירא אלי ברקוביץ מחבורת החרדים המקיפות אותו,עד שראה בהם אויבים לכל דבר.

נקל איפה לשער את התדהמה הגדולה שאחזה אותו,עת פנה אליו החרדי גבה הקומה,בעל העיניים הרכות

וסבר הפנים הנוח,וחזר והציע את עזרתו לדחוף את המכונית לשולי הכביש.מחוסר ברירה הסכים אלי

למהלך,כשהוא  נחוש בליבו שלא להמשיך  להיעזר בחרדים.

וכך נכנס אלי אל תוך המכונית,כשלושה חרדים דוחפים אותו לשולי הכביש.

"זהו זה"הכריז אלי ברקוביץ כשהוא מנוי וגמור שלא להמשיך ולהסתייע בהם יותר.       .

בתוך הטנדר הסתגר אלי כשהוא נועל היטב את המכונית.לעצמו תהה מה טוב עשה שדאג להחליף את

הזגוגיות במוגנות ירי,וכך יוכל לשבת במכוניתו מבלי לחשוש לתגובות אלימות מצד החרדים.

אלא שאוושה קלה העירה אותו ממהלך מחשבותיו ולפניו ראה את החרדי גבה הקומה הנוקש בעדינות על הזכוכית טוק....טוק...

היה זה הרב משולם שמתוך הכרת מצוקתו של הקיבוצניק הציע שאולי יסכים להסתייע בו ויבוא להתארח אצלו בביתו בשבת.

"לא תודה"פסק אלי ברקוביץ בשאט נפש "אני כבר אסתדר".

לשווא דיבר לחנם הפציר לשווא ניסה לשכנע שהרי מידענו נותר בעקשנותו העזה והחד משמעית.

ולא לחינם!נותר אלי בקשי עורפו,שהרי היה ראש וראשון למחנה ההתנגדות לכל מה שקשור לעולם החרדי.בעצם הופעתו בטאה את המשטמה הקשה שחש לכל מה שקשור לעולם החרדי.

בעצם לבושו כמו אמר,ראו נא גם ראו החרדים הולכים מעונבים ומכופתרים.ואילו אני אלי ברקוביץ

מתלבש בלבוש הכי קצר שקיים בשוק.למרות שמצד עצמו היה מוכרח להודות שאכן קר למדי בתקופה זאת של השנה.

כך או כך נפרד הרב משולם לדרכו לבית הכנסת לתפילת שבת "את שלי עשיתי וכי מה יכולתי עוד לעשות".אך רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום.אך גמר הרב משולם את התפילה וכבר נדו מחשבותיו האם עשה די והותר.

האם טרח ועשה דבר מעבר לרגיל ומיד פסק לעצמו "בוודאי שלא".אך כגודל הציפיות כך שיעור האכזבה.רק התקרב הרב למכונית וכבר נרתע לאחוריו.דמותו של אלי שנשקפה מבעד לחשכת הלילה החורפי,נראתה מאיימת ומפחידה ביותר.כביכול היה דרוך לקבל את פני הבאות.גופו רכון קדימה,מסתכל בחשד מבעד לאפלה,ועינו תרו הלוך ושוב לקדם פני כל רעה.אין ספק מידענו דרוך אלי קרב כנמצא במארב כלשהוא.ואף שבעולמו של הק.ב.ה השתררה זה מכבר שבת שלום ומנוחה ושלווה הרי בעולמו

של אל ברקוביץ הפרטי רבה המבוכה התהייה והבלבול.

"אין צורך,אין שום צורך" זעק אלי כלפי הרב משולם "שאתה תזמין אותי אל ביתך"

בנהימה אירונית נוקשה הוסיף מידענו בקול נחרץ שאינו משתמע לשתי פנים

"זהו זה אינך צריך להמשיך ולהשתדל את שלך עשית".

" שלום עליכם מלאכי השרת,שלום עליכם מלאכי עליון"............החל הרב לזמר אך קולו לא נשמע ורעד

נמסך במיתריו.לתדהמתם של בני ביתו עצר הרב משירתו והכריז לפני אשתו הנאמנה שרה משולם

"איני מסוגל לעשות את הקידוש,פשוט איני מסוגל"ומיד נעלם ונבלע בתוך חדרו.

אכן איש אשכולות היה הרב משולם מהמעלה הראשונה,לבו לא הסכין עם כך שהוא ישב בחוף מבטחים בביתו בעוד יהודי אחר מרוחק ודחוי יתפתל לו בקור העז.

לא בכדי נחשב הרב בעיני ידידיו ורעיו כצדיק אמיתי,והיו כאלו שהחשיבו אותו כאחד מהל"ו.

הנה כי כן למרות ששמע על המאבק המר הקיים בין הציבור החרדי והחילוני,הרי זאת שבפעם הראשונה

שמשש זאת בידיו ונפשו אמנם כלתה להכיל את עוצמת הבלבול והמבוכה שהשתררו בקרבו.                                              

לעצמו תהה מה עד כדי כך הם שונאים אותנו "ועל מה ולמה".

דפיקה חרישית נשמעה על הדלת ולפניו עמדה אשתו הנשואה לרב מלפני שלושים שנים לערך,

בקול חלש הפצירה בבעלה שיתעשת ויבוא לערוך את הקידוש.

"איני מסוגל תביני אותי  איני יכול"

אך אשתו לא הרפתה ממנו והוסיפה לייסרו

"איך תסביר את התנהגותך החריגה לילדיך בעלי"

בסבר פנים חמורות הסביר הרב את הקורות אותו ברחוב,ותיאר את המפגש המר שהיה לו עם הקיבוצניק

ברחוב בגאולה,אחר הוסיף בקול תקיף.

"ראי נא ,כל חיי גדלתי בישיבות,למדתי תורה מגדולי הדור,ואחר העברתי מה לאל ידי לתלמידי,

וכך התנהלו חיי על מי מנוחות,חיתנו ילדים,זכינו לנכדים,ולכאורה חשבתי לעצמי הרי מילאת את

חובתך להק.ב.ה.אך הלילה שנתקלתי לראשונה לשנאה המבעבעת הקולחת כלפינו החרדים,סתם כך

שנאה לשם שנאה,משטמה קשה שכזאת,משום שאנו שונים,ממש כפי ששנאו אותנו בגולה,הבנתי זו

הפעם הראשונה בחיי שעם שנאה כזאת בשום פנים ואופן איננו יכולים להיות עם אחד,

ועלינו לעשות לכל אשר ידנו על מנת שישתנו פני הדברים.

בעיניים נוצצות הביטה בו אשתו כשליבה הולם בחוזקה,נדמה לה שהיא האישה הענוותנית

הפשוטה עומדת לפני גדול הדור.....נדמה אמנם שמן השמיים מסייעים בידה שהרי משבי רוח עזים

אכן קור עז שרר באותן שעות בירושלים.קור קפוא חודר לעצמות ומטרות סוחפים ניתכו על פני האדמה,

מן הסתם היה זה גשם מעורב בברד ולא אחת הבליחו מבעד לשמיים המכוסים בעבים,

מראות ברקים מלווים ברעמים רעשניים.

בתוככי הגיא צלמוות ישב מידענו קופא מקור ממש כך.באצבעות רגליו העטופות בסנדלים פשוטים

הרגיש את הקור הנורא ביותר.

לרגע עלה בדעתו של מידענו לערוך לעצמו התעמלות קטנה,אולי מכך תהייה לו הישועה,ברם במהרה נואש גם מזה,המקום הצר של המכונית לא אפשר לו תזוזות מיותרות.

לחלוחית של דמעה עלתה בעיניו של אלי ברקוביץ,עת נזכר לפתע באשתו ובשני ילדיו,בבנו המשרת

בצ.ה.ל ובתו המסיימת בית ספר תיכון "הם עושים משהו למען המדינה לא כמוכם"

לרגע נשכח מלבו שהוא אינו נמצא בהפגנה בכביש בר אילן,אלא לבדו לגמרי,תקוע בשכונת גאולה

הוא פתח חלון מכוניתו וקילל את החרדים בשפה נחרצת,לא הרתיע אותו הברד שניתך בפרצופו

לא הקור אימים המלווה ברוח עזה ביותר שנשבה בעיניו.

אהה!אלי היה מוכן להקריב את חייו למען שנאתו הבלתי המתפשרת לציבור החרדי.

אמנם אלי ברקוביץ שנא את החרדים יותר ממה שחשב,הוא אפילו לא ידע את מקורה של האיבה

העזה שנווטה את חייו עוד מנעוריו.כל כך תיעב את את עצם דמותם עד שקבס היה עומד בגרונו

כל אימת שהיו מזכירים אותו לפניו,למרות שמצד האמת אלי ברקוביץ מעולם לא ניהל שיחה

פנים אל פנים עם חרדי כלשהוא,וכל המידע אותו דלה אודות החרדים נשען בראש וראשונה

על התקשורת.

יצא מן הכלל היה המפגש הקצרצר שהיה לו לאלי ברקוביץ עם החרדי גבה הקומה.

ולמרות שאולי אלי ברקוביץ נהג בו בשאט נפש ובבוז הרי בכל זאת בתוככי נשמתו זכה הלה

להערכה מסוימת."בכל זאת הוא אינו דומה לכל החרדים"

שיעול עז בקע מגרונו של אלי ברקוביץ כל כולו רעד בפלג גופו העליון,גם בידיו הרגיש קור עז

"כמה אפשר לסבול"לחש לעצמו אלי ברקוביץ "עד כמה"המשיך להפטיר בקול לא קול.

לפתע בלי משים נתמלטו מפיו המילים שאלי ברקוביץ הזדעזע מהם כל כולו.

"אנא ריבונו של עולם תעזור לי"

ועוד המשיך וזעק "אנא ממך הק.ב.ה אני מבקש ממך עזרה"

ממש כדבר איש אל אחיו התמלמלו המילים מפיו.

יתמה הקורא מה לו ולאלי ברקוביץ הקיבוצניק המחוספס ולק.ב.ה.מה לו לחילוני הרחוק השונא

החרדים ולמלך מלכי המלכים הק.ב.ה,נותן התורה הקדושה הרי לכאורה זה נראה כמו שני דרכים שעולם לא יפגשו,

אך רק לכאורה.שהרי באמת ובתמים מבעד לרבדי העפר,מעבר לבוץ ולרפש,נותרה הנשמה

טהורה וזכה ממש כאילו עמדה על הר סיני לפני אלפי שנים.

ומי ידע באם שנאתו הקשה הבלתי מתפשרת לעולם החרדי איננה אלא בבואה למציאות שונה לחלוטין.

ועתה הנה כי כך שאך נפגשה נשמתו בקשיים לא קלים כמו הקור הנורא ששרר ומיד היא נעה אל אביה

שבשמים,מתרפקת אל דודה כימים ימימה.

"רק לא המעיל,רק לא המעיל" זעק אלי ברקוביץ כלפי האישה עם השביס השבתי שהופיע לפניו

לפתע פתאום מאי שם.

"אדוני אתה תקפא מקור אם לא תתלבש"הגיבה שרה משולם בתקיפות לשמע טיעוניו של מידענו.

"פשוט תקפא"

.

   "אין לך ברירה אלא להתלבש"

לא בכדי נבעת אלי ברקוביץ מהמעיל החרדי השחור.בליבו כבר החליט שאין לו ברירה אלא

להיענות ולהתלוות לאישה המשונה הלזאת,אך עצם לבישת המעיל טרפה את נפשו ממש.

"מה יגידו בקיבוץ"?לחש לעצמו "הרי ידעו בודאי ידעו "ומיד תהייה נפשו לשלל ולבוז.

"שמעתם אלי ברקוביץ התארח אצל חרדים"

"מה לא שמעתם שהתלבש בלבוש שלהם,במשך שנים הוא העמיד פנים כאילו הוא אחד משלנו

ועכשיו נהייה לו קצת קר והוא עוזב אותנו לאנחות".

כך דידה אלי ברקוביץ אחרי הדמות החרדית תפוס אימה מה יהיה גורלו?,ולמרות המרחק הקצר

מהמכונית לביתו של הרב משולם הרי לאלי ברקוביץ נדמה שהטיול הזה אינו עומד להסתים אף

פעם."אנחנו כבר מגיעים" האיצה בו שרה משולם בקול רך

"באמת"העיז אלי להפטיר

עיניו סרקו פעם נוספת את האישה המהלכת לצידו יחד עם ביתה,הפליא אותו את מידענו  

 למה הם באו שתי הנשים המשונות הללו בלי מטריות למרות שאמנם שמזג האוויר נרגע במקצת

    ירדו פה ושם מטרות והוא החליט לשאול אותן

"גברתי למה באתן בלי מטריות"?

"מטריות בשבת"! הגיבה הבת הצעירה בצעקה נבעתת "אסור בשום פנים ואופן"

ושרה משולם הפטירה שזה אסור משום אוהל בשבת"

"אוהל בשבת"המהם לעצמו מידענו כעושה את עצמו כמבין במשהו.

אהה! עתה הסתבר לה לגב! שרה משולם איזה טיפוס הינה מכניסה לביתה שאפילו היסודות הקלושים

ביהדות סתומים לגביו.

אך רצון בעלה היה בשבילה פסיקה שאין להרהר עליה.

בהיסוס ובפחד פסע אלי ברקוביץ לתוך ביתם משפחת משולם.

צפיפות נוראה שררה בכל,ליד השולחן הצר ישבו להערכתו של אלי כעשרה ילדים

לבושים בבגדי שבת.כל הסלון דמה למעיין קיטון צר,ועל הקירות מסודרים על גבי מדפים

ישנים שורות שורות של ספרי קודש.למולו של מידענו בערו נרות השבת המבהיקים בצחותם

וכל כולם אומרים שבת היום,שבת היום.

מאי שם נשלפה כיפה שחורה והיא הוטלה על ראשו של אלי ברקוביץ,שבעיניו נראה כאילו כיסו

את ראשו בזפת רותחת.

אכן עם הכיפה השחורה לראשו והמעיל החרדי נראה אלי ברקוביץ בעליל כחרדי לכל עניין .

אהה דחק בו בעל הדבר "אתה מניח לעצמך לקבל את המציאות הזאת ללא מאבק.

סתם כך נהייה לך קצת קר ואתה מתרצה ונכנע ומקבל את המציאות החדשה ללא עוררין.

מחשבות בעתה תפס את כל כולו מה יהיה ביום למחרת מה יגידו בקיבוץ וכיצד יסבר

את דעת החברים והרי הוא שם נפשו בכפו.

לרגע עלה בדעתו לקום ולהסתלק חזרה אל האוטו הקר והמשמים,בודאי היה עושה זאת

אלמלא נכנס בדיוק אז הרב בעל הבית ולעיניו המשתאות של אלי ברקוביץ קמו כל הילדים.       

חלקם קטנים וחלקם גדולים ממקומותיהם.

"שבת שלום שבת שלום"ברך הרב במאור פנים את כל הנוכחים.

"ומה שלום של אורח הכבוד שלנו שאיני יודע את שמו."

"אלי ברקוביץ"הפטיר את שמו בשפה רפה כלפי הרב גבה הקומה.

אכן היה מוכרח אלי להודות בעל.כורחו שיש להם לילדים כבוד מפני אביהם.הנה נזכר איך לפני שבוע

שבנו בא לחופשה....נשכב עם מדיו ונעליו המאובקות,אפילו לניד קצרצר לא זכה אביו עת נכנס לתוך החדר,הנה אך לפני שבוע עלו הזיכרונות לפניו בערב שבת קודש העזה ביתו לסלק את הוריה בגלל מסיבה.

לאחר רבע שעה שבה שרו כל המסובים לפי הנחייתו של אביהם,שירים שאלי לא נפגש עמם מעולם

החל הקידוש כאיש אחד קמו כל בני הבית,שומעים מבלי לדבר מילה.

"יום השישי ויכלו השמיים והארץ וכל צבאם"

לאחר זמן לא רב נדמה כשסיים את המרק המהביל,או אולי לאחר שאכל את המנה העיקרית

א"א לדעת מתי בדיוק זה קרה שחש אלי שהוא אינו כאחד האדם,ממש כך.

הרגשה נפלאה נמסכה בכל איברי גופו ונשמתו התרוננה ושרה לבוראה,אכן אלי היה באין ספור מסיבות

בקיבוץ אך הרגשה כזאת מיוחדת שקדחה בנפשו לא חש מעולם.בשרו נעשה חידודין.

בלי משים החל אלי להשתתף בשירה נוראית ההוד ששרו הרב משולם ובניו.

כשעתיים שלמות שרו שירים שאלי לא שמע מעולם,אך למרות זאת חש אלי ברקוביץ התרוממות רוח אדירה,כאילו הוא יושב בבית הזה כימים ימימה.אכן הרב משולם הרגיש במפנה הרוחני שחל בו באלי

הוא ראה את העיניים הנוצצות הבורקות באור יקרות,הוא הבחין אמנם בנהרת הפנים הנפלאה כל כך.

הוא ראה הכול אך לא העז להגיד דבר וחצי דבר שמא במילותיו יגרע במשהו.

אכן אמרו"חזל"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"ועתה סוף כל סוף הבין

הרב משולם את משמעות הפסוק לאשורו.

 בעל הדבר הצפוני הרגיש שטרפו עומד להשמט מתוך לועו ומיד הטיח באלי ברקוביץ מידענו

במילים בוטות ומפורסמות "תראה עם מי אתה שר עם אחד שלא עשה יום אחד בצבא,

איפוא הוא היה כשאתה הסתערת על עמדות האויב בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים אה?

מה אתה יכול להשווות את הרב המשונה הזה אליך,אתה מר אלי ברקוביץ הנכבד שקם כל יום

לעבודה ולמלאכה.....מה עשו החרדים המטופשים האלו במדינה מה עשו הם בכלל?

ברם קדושתה היתרה של השבת שהציפה את נשמתו של אלי ברקוביץ בכל הנימים סילקה מעליו

את נוכחותו המבהילה של הסטרא אחרא ומבוייש ונכלם פנה לו היצר לדרכו מבקש ענינים חדשים

סוף דבר !!

אלי ברקוביץ חזר זה מכבר לקיבוצו,לעבודתו,לכאורה לשגרת יומו במוסך.

אך זכר השבת המיוחדת שאותה עבר בשכונת גאולה עוררה בקרבו מחשבות ותהיות.

במיוחד גברה סאת נפשו שהגיעה שבת קודש,ייסורים קשים מנשוא היו בעבורו להתבונן ביצורים המופיעים על המרקע,ואילו המסיבות שהתרגשו חדשים לפרקים בקיבוץ היו לו לזרא.

כסהרורי היה מתהלך באותן שעות בחצרות הקיבוץ,תוהה ובוהה ואת עצמו שאל בפעם הראשונה בחייו

בעבור מה הינו חי?

אכן נשמתו כלתה והתגעגעה אל משהו אדיר ונפלא שהוא אלי לא ידע פשרו.

רק אשתו שושנה ברקוביץ מהעדה המרוקאית היא שירדה אל תהומות נפשו של בעלה.

היא הבינה בפשטות ליבה את השינוי המבורך שחל בבעלה,והיא גם ידעה משהו מהיהדות "מבית אבא"

במשך שנים רבות היא הפצירה בבעלה שיפסיק עם השיסוי הבלתי נלאה כנגד החרדים.

אך הכול היה ללא הועיל,ופעם אחר פעם היה הולך בעלה להפגנות האלימות נגד החרדים,

ממש כמו דיבוק היה משתף אותה בשנאה הגדושה הזאת שמלאה את לבבו,והנה בבת אחת השתנה

בעלה לטובה,במיוחד הפתיע אותה בנימה העדינה והמתחשבת בו דיבר אליה רעיתו .

בפרוטרוט סיפר לה את אשר עבר עליו בשכונת גאולה את ההרגשה המיוחדת הזו שמילאה כל חרך

בנשמתו עת ששר את שירי השבת במשפחת משולם.

"תשמעי אשתי רק בעבור הרגעים הנפלאים הללו כדאי לחיות"

אשתו שושנה הנהנה בראשה ואמרה"ידעתי בעלי שמתוך האיבה הנוראה הזאת כלפי החרדים תצמח לנו

ישועה,ידעתי זאת כל הזמן"

ימים יגידו מה תעשה משפחת ברקוביץ עם המתנה הנפלאה שנתן להם הק.ב.ה היא היא החזרה בתשובה

שהרי אין זה עניין של מה בכך לעזוב הכול מאחריהם,שהם כבר בשנות החמישים לחייהם.

בודאי תשאל השאלה ממה יחיו ממה יתפרנסו? נקל לשער שאלי ברקוביץ כמוסכניק וותיק

ימצא מה לעשות בעיר,ועדיין נותרה הבעיה הקשה עם ילדיהם.

אכן בעיות!בעיות!בעיות! אך אלי ברקוביץ שהצו האלוקי בוער בקרבו אין ספק שיצליח בדרכו החדשה ישנה.     

                                                                                                 נכתב עלידי אלון נאור