מדוע הטהור אינו מטהר את הטמא, ורק להפך?

.


למי שסובר כי הטהרה איננה אלא מצב של העדר טומאה, לא מובנת לי מהותו של מקווה.

ליתר דיוק, מדוע מקווה נשאר בטהרתו גם אם נשליך לתוכו את אבי אבות הטומאה.

הרי אם הים הגדול, למשל, אינו אלא מקום של העדר טומאה אחד גדול, הגופה הראשונה שהיתה מושלכת למצולותיו, היתה מטמאת את כולו, מהודו ועד כוש?


הטובל ושרץ בידו, לא טימא את מימי המקווה כולה, למרות שמדובר במאגר של "העדר טומאה" - לשיטה זו.


(ר' מיכי - הכפפה למרגלותיך )

 

איש ציפור
הרשה לי לחלוק עליך. בתוך מיים חיים אין טומא. ולכן דגים מתים אינם מטמאים.

בקבלה כשמעבירים את השמות הקדושים וכד. זה נעשה כשהאדם בחלקו במיים עד הברכיים או הקרסוליים, אבל תמיד על המיים

_________________

מודה ועוזב

ירוחם,
קרא רש"י על פרשת השבוע "אך מעין ובור מקוה מים והנוגע בנבלתם יומת"  מדובר באדם שטובל ונוגע בנבלה טמאה, שהמקוה לא מציל אותו מטומאת הנבילה.

ממו"ר שמעתי שקדושה וטהרה הם הפכים, ולא כמקובל לחשוב ששניהם נמצאים באותו צד. הטהרה נוצרת בחזרה לטבע: טבילה במי המקווה, או שבירה שהיא חזרה למצב הגולמי. קדושה, לעומת זאת, נוצרת בפעולות חיוביות של האדם.

איש ציפור
נדמה לי כי הכוונה אם הוא בתוך המיים ונבלה מחוץ למיים על הקרקע, והוא מוציא את ידו ונוגע בנבלה, כעין גילוי דעת שהוא אינו חפץ בטהרה, ולכן הדבר אינו מועיל, כנלע"ד