| נשלח ב-22/4/2007 04:00 |
 |
| |
פרופסור יוסף בן שלמה ז"ל
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/851048.html
הפרופ' יוסף בן-שלמה, לשעבר ראש החוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל-אביב, מת אתמול (שבת) בגיל 76 בביתו שבקדומים, ממחלת הסרטן.
בן-שלמה נחשב למרצה פופולרי במיוחד. הוא נולד בפולין ועלה לארץ כילד. כבן למשפחה דתית, הסיר את כיפתו בגיל 33. את עבודת הדוקטורט שלו כתב אצל חוקר הקבלה גרשם שלום, שראה בו את תלמידו המובהק. מומחיותו העיקרית היתה במשנת הפילוסוף ברוך שפינוזה ובתורת הרב קוק. בעזבונו של בן שלמה מצוי כתב-יד של ספר בן כ-1,000- עמודים על הרב קוק, שאותו לא פירסם.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2007 04:14 |
|
| |
ברוך דיין האמת!
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3390596,00.html
אחד מהם [תלמידיו], ארז אשל, מספר: "מדובר באיש אמת בכל דרכיו שכונה סוקרטס היהודי והיה ציוני חסר פשרות"
נודע לי על קיומו ברשימה שהבאתי באשכול הפרידה לר"ג, שם הובא בהקשרו:
כאשר בא לר"ג פרופ' לפילוסופיה שאחיו רב ושר"ג ביקש ללכת אליו לברר דבר, טען ר"ג לפרופ' על סתירה בדברי אריסטו והפרופ' אמר על אחד מהצדדים שאין אריסטו אומר דבר כזה. הוציא ר"ג מארונו ספר עב כרס "כל כתבי אריסטו" באנגלית, דפדף ומצא.
תוקן על ידי ווטו1 ב- 22/04/2007 5:01:41
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2007 04:14 |
|
| |
המשך הכתבה בהארץ:
אחרי מלחמת ששת הימים עוד חתם, כאיש שמאל, על עצומה נגד היישוב היהודי בחברון, אבל כעבור חודשים אחדים כבר שינה את דעתו והחל לתמוך בעמדות הימין. הוא תמך במבצעי ההתנחלות של "גוש אמונים" ולפני 28 שנים אף קבע את ביתו בקדומים שבשומרון. בסוף שנות ה-70 כיהן במשך שנתיים כיו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך.
בעשר השנים האחרונות עזב בן-שלמה את האקדמיה לטובת הוראה במכינות הקדם-צבאיות החילוניות נחשון, מיצר, מעיין ברוך ועין פרת (האחרונה היא מכינה משותפת לדתיים וחילונים). הוא לימד שם פילוסופיה יהודית וכללית, תולדות הציונות והשואה, ונחשב למורה נערץ. הוא היה המורה המבוגר והידוע ביותר בין מורי המכינות, ומשום כך נהגו לכנותו "הפרופסור".
לפני כשבועיים ערכו לכבודו אירוע פרידה ליד ביתו, שבו סיפרו את שבחיו.
הלווייתו של בן-שלמה תיערך היום בשעה 14:00 בבית העלמין שבקדומים
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2007 04:26 |
|
| |
http://www.lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=10371&author=1687
מתוך המאמר:
ברצוני לפתוח בשתי ציטטות של שני פילוסופים חשובים במאה שעברה על שפינוזה ועל שיטתו. כותב הפילוסוף היגל : "לכל פילוסוף יש שתי שיטות - השיטה שלו עצמו והשיטה של שפינוזה. המחשבה מוכרחה להתחיל מנקודת-המוצא של שיטת שפינוזה. ההתחלה האמיתית של כל פילוסופיה היא בהליכה בעקבותיו של שפינוזה".
ציטטה אחרת: "כל הפילוסופים, אם נלך בדרכם בעקביות, יובילו באופן לוגי לשיטת שפינוזה. שפינוזה הוא הפילוסוף היחיד שהיה לו האומץ לקחת את הפילוסופיה ברצינות. אם רצוננו להיות פילוסופים, אנו יכולים להיות רק שפינוציסטים" (דברי הפילוסוף הגרמני יעקבי).
גם מי שלא יקבל את הקביעה הקיצונית הזאת, צריך להודות שבתורת שפינוזה מוצגת לפנינו שיטה ששום פילוסוף, בכל תקופה, אינו יכול להתחמק מהתמודדות אתה. הוא לא חייב לקבל אותה, הוא יכול להתנגד לה, אבל אין הוא יכול שלא להתייחס אליה. השיטה הזאת היא אחת הדוגמאות הגדולות ביותר, אם לא הגדולה ביותר, של מחשבה פילוסופית חסרת פשרות, ללא פניות, ללא ניסיון להתאים את עצמה לדעתו של "האיש ברחוב" או לדעות מקובלות, ושבה מוסקות מסקנות מרחיקות-לכת ונועזות.
לפנינו לא רק שיטה עמוקה מאוד, שהיא כמובן גם קשה, כפי שנראה, אלא מה שמאפיין אותה ביותר הוא ההיקף שלה. השיטה הזאת מאחדת בתוכה מטאפיסיקה, תורת הכרה, תורת מוסר, פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה, פילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של הדת. בה עצמה כלול גם יסוד דתי, או רליגיוזי, כלומר היא באה להורות לאדם את הדרך לגאולת נפשו - דרך שבמובן מסוים היא אולי אלטרנאטיווה לדרך שמציעות הדתות ההיסטוריות הממוסדות, כמו היהדות או הנצרות.
_________________
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2007 04:31 |
|
| |
בכתבה בהארץ "אירוע פרידה" יש פנינה יפה שלו.
לדברי אשל, סיפר לו בן-שלמה, שכשעבר ניתוח לב לפני כמה שנים, תלמידים מהמכינות "הבריזו" מהצבא כדי לבקר אותו, ואילו התלמידים והחברים מהאקדמיה הסתפקו במשלוח מברקים ופרחים. זה היה ההסבר שלו, לסיבה שבגללה הוא תולה את תקוותו לשינוי בצעירי המכינות ולא באקדמיה.
בן-שלמה התפעל במיוחד מהעובדה שמדובר בצעירים חילונים: "הדתיים מאמינים שלכל הפחות זה 'ישתלם' להם בעולם הבא. אבל החילונים לא מאמינים בעולם הבא. אצלם זה באמת לשם הדבר עצמו".
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2007 05:24 |
|
| |
יהי זכרו ברוך
ראיון עם יוסף בן שלמה
פרופ' בן שלמה היה למיטב ידיעתי אחרון הטוענים כי הציונות, לא רק במובן של זכות היהודים לבטחון או להגדרה עצמית, אלא במובן של זכותם על א"י דווקא, יכולה להיות מוצדקת מכח "זכות היסטורית" בלי להזקק למונחים דתיים. אני מוכן להגן על טענתו מצד אחד,ולהצביע על גבולותיה מצד שני . אבל קודם אני צריך אני צריך אישור שזו לא "פוליטקע" ארורה, חבל לי לכתוב ולהימחק
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2007 07:29 |
|
| |
לא הכרתי את פרופ' בן שלמה ז"ל באופן אישי ולא הייתי תלמידתו, אבל בשנים האחרונות שמעתי עליו רבות מפי תלמידים במכינות הקד"צ. הם העריצו אותו, לא תמיד בגלל דעותיו, אלא בעיקר בגלל השקעתו הרבה (בגיל מבוגר ותוך מאמץ פיזי גדול) בחינוך הנוער. למרות שהערצה (במיוחד עיוורת וכמעט בלא סייגים, כמו זו שנתקלתי בה אצל רבים מהחברים והחברות במכינות כלפי בן שלמה ז"ל) אנה אהודה עלי ומעוררת בי אי-נוחות רבה, אני מודה שהתרשמתי מאוד מנוכחותו ומהשפעתו בקרב הצעירים. אנשים הבוחרים בחינוך כדרך חיים, רואים בו תכלית ואף מצליחים בו (במובן של קבלת הקשבה והערכה מצד תלמידיהם) אינם רבים בעולמנו.
יהי זכרו ברוך.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2007 08:07 |
|
| |
תודה לקעלמר ווטו על האור הירוק.
הדברים שאני כותב כאן אינם מנסים "להמציא את הגלגל" אלא לנסח בבהירות תפיסות מוסריות המקובלות על רוב העולם, ואני חושב שזו הדרך הנכונה לדון בנושאים מוסריים. (ואולי כל העולם טועה? לדעתי לא ואולי זה נושא לאשכול אחר)
מה פירוש לחיות חיים בעלי משמעות? ובכן, מקובל כי סופיות החיים היא סימן שאלה רציני על משמעותם, אמנם האקזיסטנציאליסטים ניסו לעשות "איפכא מסתברא" ולומר כי הסופיות היא מקור המשמעות ולדעתי הם אינם משכנעים. אם נחשוב כי בקרוב האנושות כולה תיכחד עקב התחממות כדה"א וכו' רובנו נראה בכך סימן שאלה על משמעות חיינו וההיסטוריה האנושית בכלל. ובכן, לפי המשמעות המקובלת של "משמעות" ככל שאדם משאיר יותר את חותמו בעולם בין אם ע"י ילדים, או איזשהו מפעל כלכלי פוליטי מדעי או תרבותי הדבר מקנה משמעות לחייו. היינו, ככל שקיומו הפרטי בעבר יהיה "ניתן לשחזור" מתוך העתיד יש לחייו משמעות.
לחיות חיים בעלי משמעות הוא ערך כמו גם לסייע לאחרים לחיות באופן כזה. אמנם ברור שזה אינו הערך היחיד ואף לא החשוב ביותר. נניח שרסקולניקוב מה"חטא ועונשו" יוכל אם ירצח את הזקנה וייקח את כספה, ללמוד באוניברסיטה. הוא יודע בוודאות כי לימודים אלה הם תנאי הכרחי לעתיד שבו הוא ימציא המצאות , יגלה תיאוריות, ולחייו תהיה משמעות אוניברסלית כמו חייהם של אריסטו או ניוטון. אין צריך לומר שזה לא מצדיק את הרצח.
ולפוליטיקה: החברה והמדינה היהודית בא"י לא היו אפשריות אילו ההיסטוריה היהודית הייתה בצמתים רבים לאורך אלפי שנים מתנהלת "קצת" אחרת. היא לא הייתה מתאפשרת אילו היהודים לא היו עומדים על ייחודם בזמני שמדות מצד אחד ושפע מצד שני ולא היו נכספים לציון במשך לציון אלפיים שנה,וסליחה על הפתוס הציוני. מעובדת קיומנו כאן ניתן "לשחזר" חלקים נכבדים מההיסטוריה היהודית ולכן יש בה הנצחה ומתן משמעות לחייהם של מיליוני היהודים הפרטיים בדורות קודמים. שימו לב, שאיני מסתמך כאן על מושג של "כלל ישראל" כנפרד מהפרטים או על מושג של תכליתיות אובייקטיבית בהיסטוריה, למרות שאני מחזיק בהם,שהרי אני מנסה להיות "חילוני" ככל האפשר. ההיסטוריה הפלסטינית קצרה בהרבה. נניח שרוב הפלסטינים הם צאצאי ערבים שחיו כאן מאות או אלפי שנים ( יש טענות אחרות למשל בספר "מאז ומקדם" של ג'ואן פיטרס ואינני יודע לשפוט אותן). מקיום חברה ומדינה פלסטינית בארץ ניתן לכל היותר להסיק כי בעבר ישבו כאן ערבים מוסלמים, וכי מראשית המאה יש כאן לאומיות פלסטינית. לכן לקיום חברה יהודית בארץ הוא משמעותי יותר מקיום חברה פלסטינית בה וזה פירוש רש"י למונח "זכות היסטורית". נפק"מ למשל לזר, לא יהודי ולא פלסטיני שמתלבט אם לתרום לעליית יהודים או לשיבת פלסטינים לארץ, יותר חשוב שיעלו יהודים ולא רק מבחינה דתית.
ולגבולות הטיעון: נניח כעת את ערך הדמוקרטיה, שבן שלמה הודה בו לפי ידיעתי. הדמוקרטיה אוסרת גירוש של חלק מהתושבים או שלילה של זכות ההצבעה מהם. כמו שבדוגמא למעלה משמעות החיים אינה מצדיקה רצח, כךנראה שבנידון דידן שהיא אינה מצדיקה טרנספר או אפרטהייד. יתר על כן, למרות שמשמעות סתם היא חיובית, אדם או אומה יכולים להטביע את חותמם על ההיסטוריה בצורה שלילית כגרמנים למשל ואז יש לחייהם משמעות שלילית. כך יש חשש שאם החברה היהודית בארץ בנויה באופן מהותי על עוול היא מקנה משמעות שלילית ח"ו להיסטוריה היהודית. (לכל הקופצים: שימו לב כי לא השוותי בשום מובן עם הגרמנים). כמובן אין עניין להקנות לחייו של מישהו "משמעות שלילית" כך שאפילו "התנגשות ערכים" אין כאן בניגוד למקרה רסקולניקוב לעיל שבו התוצאות האפשריות של הרצח אכן חיוביות או לא מזיקות מצד עצמן.
נ.ב.
ראיתי את דברי אמ"ש. פרופ' בן שלמה היה מדריך של סבתי בבני עקיבא לפני כשישים שנה. עד היום היא מדברת עליו כמעט כחניכי המכינות הנזכרים, והיא בדרך כלל ביקורתית כלפי אנשים. יש אנשים שמתעייפים עם השנים ויש שמוסיפים חכמת חיים ורוחב אופקים, ויש ששניהם. מעטים אלה שנשארים אותו דבר, במיוחד כשמדובר בתכונות חיוביות.
תוקן על ידי nmzilber ב- 22/04/2007 8:27:44
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2007 08:55 |
|
| |
ובמה אתה חולק או מציב גבולות לטיעונו של בן שלמה? הרי הוא טוען בדיוק את אותו הדבר. שלמרות הזכות ההסטורית-העדיפה- של היהודים עדיין אין לגרש או לנשל את הערבי מאדמתו.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2007 09:21 |
|
| |
שמעתי שהמנוח כמעט ולא פרסם ספרים ו/או מאמרים אקדמאיים והעדיף, בניגוד למקובל באקדמיה, להתמקד בהוראה חיה. אני חושב שהספרים היחידים שהשאיר היו סדרות ההרצאות באוניברסיטה המשודרת על שני ההוגים שהלה הרבה לעסוק בהם במיוחד: ברוך שפינוזה והראי"ה קוק (ולפחות במקרה שלי, אני חושב שהוא היה הראשון שהעמידני בספריו על הדיאלוג שהאחרון מקיים בכתביו עם הראשון, תוך שהוא מנסה לברור מוץ ממה שנחשב ע"י היהדות הרבנית כפסולת).
למרות אקט הסרת הכיפה שלו, הוא השתדל 'לזפזפ' כל חייו בין המחנות. הוא בחר להתגורר בישוב שכמעט כולו דתי, ואף סיפר לי אחד משכניו שהיה מעביר להם שיעורים. הוא זכור לי גם מסדרת תוכניות טלויזיה על פרשת השבוע עם העיתונאי החילוני המובהק ירון לונדון, כאשר בפתיחת כל תכנית הקפיד בן שלמה לחבוש כיפה בהפגנתיות ולרוב הציג בדיונים את העמדות הדתיות-שמרניות (למשל, התעמת עם ביקורת המקרא).
תנצב"ה.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2007 00:15 |
|
| |
האם אפשר לטעון על זכות על ארץ ישראל
ומצד שני להוריד את הכיפה ולפרוק עול?
האם אין כאן סתירה פנימית ?
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2007 00:47 |
|
| |
אלי, זכותינו ההסטורית ולא זכותינו האלהית.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2007 02:04 |
|
| |
גם הזכות האלוהית.
בן שלמה דוקא האמין באלוהים אבל לא חשב שחובשי הכיפה הם מפרשי רצונו הבלעדיים!
|
|
|
|
| נשלח ב-3/10/2012 10:55 |
|
| |
|
|
|
|
|
