איסור שחוטי חוץ "...למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה, והביאום לה'... ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם..." השעירים הם השדים מסמלים את הרוע, אנשים חושבים פעמים רבות שעליהם לעבוד ולשרת את הרוע, כי כך יוכלו להצליח בחיים. בעיניהם, החיים מחייבים שליליות, וחובה עלינו להיעזר ברוע ולשתף איתו פעולה. זה קורה במיוחד כאשר אדם נמצא במקום שנדמה בעיניו כשטח כהפקר "את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה", ואנשים נוטים להאמין שזה הכרח לשתף פעולה עם זה. התורה מלמדת, כי מכל זה עלינו להיזהר שבעתיים, והזובח קרבן לרוע "דם ייחשב לאיש ההוא דם שפך".
אבל, מה כן אפשר לעשות עם הרוע? אם באופן זמני "עיתי", קרה וטעינו, ואנו רוצים להיפטר מהטעויות, כשאנחנו נזכרים בטעויות שטעינו, ורוצים להתנער מהם, אז אנו לוקחים שני שעירים. את האחד אנו מקריבים לה' להורות שאנו רוצים להתחטא לפני ה' ולהיטהר מכל העוונות. את השני אנו שולחים "לעזאזל המדברה". אנו שולחים אותו למקום ההפקר, ומורים בכך שלרוע איננו משרתים אותו ואיננו משתפים פעולה איתו, אלא רע הוא ולמקום הרע ישוב. לשליליות אנחנו מתייחסים בשלילה, כי שלילת השלילה - חיוב היא. זוהי ההתנערות האמיתית מהחטא, ההבנה שאמנם טעינו, אבל אנו משלחים את הטעות חזרה למקורה הרע, ואיננו נותנים לה קביעות אצלנו, ולפיכך הכל מאולתר - בחירת השעירים - מאולתרת, באמצעות גורל, בחירת השולח - מאולתרת, "איש עיתי", זמני, באופן זמני אנו נאלצים להתמודד עם הרוע. איננו מאמינים ואיננו מקבלים אותו בכהיותו אורח קבוע במקומותינו. ואת ההתנערות הזאת מהרוע, "והיתה לכם לחוקת עולם... כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו"
 |
|
|
