| נשלח ב-1/5/2007 07:34 |
|
| |
ביקורת סרטים - קליק
אחרי שתכניתו של קעלעמר לרכז באשכול אחד בקורות על כמה סרטים גנוזה, אני נצרך לייחד אשכול לבקורת על הסרט הזה.
מתוך ויקיפדיה:
קליק (Click) (ידוע גם כ-"קליק - לזפזפ את החיים") הוא סרט קומדיה/דרמה ופנטזיה שבויים על ידי פרנק קוראקי. קליק, יצא לאקרנים בחו"ל ב-23 ביוני 2006, ובישראל ב-3 באוגוסט 2006.
עלילה:
מייקל ניומן (אדם סנדלר), עובד לפרנסתו כארכיטקט, נשוי לדונה (קייט בקינסייל) ואבא לשני ילדים. ניומן משקיע שעות רבות בעבודתו בתקווה שיפוצה על ידי הבוס שלו (דויד האסלהוף).
ניומן, שעבד כל הלילה, מחפש את שלט הטלוויזיה ואחרי שלא מוצא אותו -
מתייאש ומחליט לקנות שלט אוניברסלי שישלוט על כל המכשירים האלקטרוניים
בביתו. ניומן נוהג ברכבו אל החנות "בסט בי" וכשמגלה שהיא סגורה - ממשיך אל
החנות "בד באת' & ביונד" (Bed Bath & Beyond) שם פוגש את מורטי (כריסטופר ווקן)
-ממציא משונה הלוקח את ניומן אל ה"דרך שמעבר" למחסן ונותן לו שלט
אוניברסלי, שניומן מאמין שהוא שלט רגיל. מורטי הזהיר את מיקל ש"לא ניתן
לחזור אחרה". ולבקורת:
אז דבר ראשון, לדעתי זהו סרט מזעזע. מי שפוחד מזעזועים שלא יצפה בו...
המסר העיקרי של הסרט הוא שכאשר אנחנו רודפים כל הזמן אחרי קידום בעבודה, אנחנו מפספסים את הדבר האמיתי - המשפחה. האשה, הילדים וההורים. בנוסף ישנה בקורת על תרבות האכילה המוגזמת של מזון מהיר, שנלוית בדרך כלל לרדיפה אחרי הקידום בעבודה.
המפעים בסרט הוא התיאולוגיה שלו.
התיאולוגיה של הסרט היא שהחיים שלנו הם בסופו של דבר קבועים מראש, ולחויה שלנו אותם יש משקל נמוך עד אפסי בעיצובם. בכך הוא דוגל בדטרמניזם. הרעיון הזה מומחש בכך שאנחנו יכולים כביכול לדלג מפרק לפרק בחיינו בלי לחוות אותו.
מעתה, כיון שהחויה בלאו הכי לא כל כך משפיעה על מה שיקרה, הרי שהחויה נחוצה לצרך החיים עצמם. ולשם כך נחוץ לחוות את הרגע, ולא לרדוף כל הזמן אחרי הקידום, ומריב לריב.
עוצמתי הוא הרעיון שמלאך המוות בעצם מלוה את האדם על כל צד ושעל ממתי שהוא נולד, כאשר כל רגע שחולף הוא בעצם "מת", ואם האדם עסוק ברדיפה אחרי העתיד במקום לחיות את ההווה, הרי שהוא נפגש פנים אל פנים עם מלאך המוות. רעיון זה מומחש ברגע שבו נודע למייקל שמורטי הוא בעצם מלאך המוות.
יש עוד הרבה פרטים ששווים התייחסות, כמו גם חוסר הנחת שנגרם לי מהעיסוק הרב מדי לטעמי בנושאים הקשורים לזוגיות נוסח המערב.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/5/2007 14:30 |
|
| |
התכתבתי באישי עם בא"א ועל פי בקשתו אני מכניס לאשכול קטעים מההתכתבות.
בע"ב
האם התיאולוגיה הזו לא מזכירה במידה מסוימת את ר' חסדאי קרשקש. גם הוא דטרמיניסט וכםי מה שהבנתי אותו (ע"ח פרופ' אורבך) גם כן סובר שהעיקר נקבע ע"י איך שאדם חווה את הדברים, כלומר האמת כפויה על האדם, השאלה אם הוא שמח בה או עצוב בה.
אני קורא בימים אלו את הלוח החלק של סטיבן פינקר. גם שם ראיתי מעין תיאולגיה של רח"ק. ספרו שלפ פינקר מיועד להראות שאין צורך להניח את קיומה של נשמה והוא מתלבט בנושא הדטרמיניסם ומה הערך של שכר ועונש (ע"י הרשויות, לא בעולם הבא) והוא טוען שאמנם אין נשמה אולם מנגנון החיווט שלנו נרתע מעונש והעונש הוא שנכנס למכלול השיקולים שבסופו של דבר הם דטרמינסטיים וכך משמע גם ברח"ק.
בא"א
אכן, זוהי התיאולוגיה של קרשקש לכאורה. בכל מקרה התיאולוגיה אינה חדשה; יפה שהיא מוצגת כך בסרט גויי (וגם שם ב"תיאולוגיה שלא מדעת".
תודה על ההפניה ל"הלוח החלק".
בע"ב
מכיוון שאנחנו אחרי קרשקש, והואיל ואנחנו גם מודעים קצת לתיאולוגיה הנוצרית, נשאלת השאלה מה חידוש יותר גדול מנקודת ראותו של יוצר גוי, שיטת הרמב"ם שיש בחירה בלתי מוגבלת, או שיטת קרשקש המגבילה אותה.
בא"א
ומה דעתך?
בכל אופן, בסרט יש גם פילוסופיה שלמה (שלא מדעת) לפי הרעיון הזה, שלכן צריך לחיות טוב טוב את המשפחה ולא לשאוף לקידום קריירה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/5/2007 14:49 |
|
| |
בנ"א,
חזיתי סרט זה מקופיא ולכן לא ראוי שאתייחס לרעיונות עליהם הנכם דנים ללא עיון מעמיק יותר. אך דווקא נהניתי מהסרט בזה שמציג במהירות הבזק מעברי חיים ארוכים וכך מאפשר לראות איך מבט-על ממזער את חשיבותן של אפיזודות חולפות ועוברות וכל שלא בהקשר הווה כללי הבל הוא. אך על כרחנו אנו מתעסקים במה שלפנינו כי אין לנו אלא מה שעינינו רואות אבל גם את זה יש להשתדל לראות ממבט על. כיה"ר.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/5/2007 17:03 |
|
| |
מעניין מאד לראות התייחסויות כ"כ אחרות ממה שהרשים אותי בסרט.
וב' תובנות עיקריות ראיתי שם:
1. אם תדלג בחייך על מה ש"פחות מעניין" תראה שלא יישאר כלום, ורק אז תגלה שכל אותם דברים קטנים הם הם תחושת חיים אמיתית. להתרחץ, ליסוע ליעד, זה חלק מהחיים לא פחות מלהגיע אל היעד ולהיות נקי.
2. ברגע שאדם מדלג בקביעות מתשומת ליבו על חלקים בחייו, שוב אינו מבחין בהם, ובעצם נגזלת ממנו האפשרות לשוב ולהנות מהם. וזה נוגע מאד לאלו המתמכרים ללימודים, עבודה וכו', שאז כל השאר נהיה תפל וטפל, וגם כשמתאושיים ורוצים לחיות את החיים עצמם הדבר נהיה קשה מאד.
וכמובן המסר הכללי - בחיים המון יופי, שפעמים שרק בנטילתם הרגעית מאתנו, ניתנת לנו היכולת לשוב ולהתבונן בהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/5/2007 21:49 |
|
| |
אכן כן.
הדבר הראשון שחשבתי עליו כשגמרתי לראות את הסרט, הוא שהוא עמוס יותר מדי במסרים ורעיונות. ראשי הסתחרר מעומס הרשמים, ולקח לי קצת זמן להחליט מה הרעיון העיקרי בסיפור. אך למרות שהרעיון שהצגתי הוא לדעתי הרעיון המרכזי, כיון שהוא מאחד תחתיו סצינות רבות לאורך הסרט, אני מודע לכך שיש שם עוד רעיונות יפים.
בעצם, זהו היופי של סרט טוב. שכל אחד לומד ממנו משהו בהתאם למצבו הפרטי.
בהקשר לכך יצוין, שמישהו העיר לי על מה שכתבתי שהרעיון המרכזי הוא דטרמניסטי, שלדעתו ההיפך הוא הנכון, והסרט בא דווקא להראות שעל ידי התבוננות מהצד בכל מהלך החיים, כאילו מבחוץ, לומדים איך לשנות אותם ולצאת מהחוקיות שקיימת בהם לכאורה. כמובן שרעיון מומחש בעיקר בסופו של הסרט, כאשר מייקל מתעורר מה"חלום" (שבאורח פלא שרידים ממנו נשארים במציאות, כמו השלט והמכתב על השולחן בסוף), ובהתאם למה שראה הוא מחליט לשנות את חייו שינוי קיצוני.
אינני סבור שיוצרי הסרט נתנו את דעתם לסתירה התיאולוגית שהם מציגים, כאשר בתחילה הם מראים תמונת חיים דטרמניסטית ובסוף הם מראים תמונת חיים הפוכה. אך לאמיתו של דבר אין כאן שבירה של הדטרמניזם: גם הדטרמניזם מכיר ביכולת של מאורעות שונים, כצפיה בסרטים, לשנות סולם ערכים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/5/2007 21:56 |
|
| |
ובאופן פרטני יותר, סבורני שהרעיון של מבט-העל על המאורעות ממזער את חשיבותם, שהזכיר ווטו, ועוד יותר מזה - הרעיונות של מתענין שכולם בסופו של דבר מכוונים לדבר אחד - שהחיים האמיתיים נמצאים בפרטים הקטנים וחבל לפספס אותם, כל הרעיונות האלה הם נגזרות פילוסופיות של הרעיון שהוא המרכזי: שכיון שהחויה בלאו הכי לא כל כך משפיעה על מה שיקרה, הרי
שהחויה נחוצה לצרך החיים עצמם. ולשם כך נחוץ לחוות את הרגע, ולא לרדוף כל
הזמן אחרי הקידום.
אני תוהה מה קרה לי שהתחלתי לנתח סרטים...
|
|
|
|
| נשלח ב-2/5/2007 09:27 |
|
| |
סרט יפה
בריחה מרגשות ותובנתה אחרי חולי וכאב בסוף ההרפתקאה ההזויה.
מה שכן הזוי בסרט,השחקן לא שאל ולו שאלה אחת ,מהי המציאות האמיתית
יכולת השליטה שלו במצבים להקפיא אנשים ולסתום להם את הפה
על הכח שקיבל,לא שאל אודות אלוהים....,כדי למנוע זאת מאלוהים,בחרו יוצרי הסרט
להראות שזה דבר חיצוני ממנו ואלו הן פלאי הטכנולגיה,לכן הם החליטו שזה שלט טכנולוגי
לא ראיתי בסרט התנגשות בין מוסר הטכנלוגי לבין מוסר האדם,ואלוהים...
טוב....הם בחרו להראות שזה מלאך המוות(ולא אלוהים),הוא שחיבר בין העליון לבין הטכנולוגיה
סרט הזוי.
(מצחיק ועצוב)
|
|
|
|
| נשלח ב-3/5/2007 19:26 |
|
| |
האמת שלא הייתי רואה את הסרט בגלל סיבה מאד פשוטה; סרט שמככבים בו אדם סנדלר ודיויד האסלהוף לא ממש מושך אותי לראות.ואכן אני חושב שסנדלר שיחק גרוע כרגיל. אבל המלצתו של בן איש הוציאה אותי מכורסתי הנוחה לחנות הבלוקבאסטר הקרובה לשכור את הסרט.
ובאשר לסרט,נכון שעיקר האמירה שיש בסרט זה לא לפספס את החיים ברדיפה מטורפת להשגיות וקריירה,כשבדרך שוכחים את החיים ואת פשטותן הנמצאים לרוב בפרטים הקטנים.ובכך אני עושה סינתיזה בין בן איש אחד ומתענין.
אין כאן אמירה משמעותית על הדרטרמניזם,לא לכאן ולא לכאן. יש כאן אמירה על הצורך שלנו לחוות ולהתמקד בדברים הקטנים והחשובים.
לטעמי זה סרט לא ממש טוב בעיקר כי הוא מכה בפטיש.אין נואנס.הכל ניתן בבוטות(ולא מעט גסות). אם אומרים כמעט במילים פשוטות שצריך להתיחס למשפחה ולרגישות הילדים ולא לרדוף אחרי המעמד וחליפות הארמני וגאג'אטים מיותרים.ומראים עד כמה אנו עלולים להפסיד בגלל הרדיפה הזו את הדברים שבסופו של דבר אנו אכן יודעים שהם חשובים יותר. אם מראים את זה, בטח שיש אמירה.אבל האם זה קולנוע או הרצאה או שיחה מוסר?
בקולנוע צריך לבא בתסריט ובאמצעים ויזואליים ראיונות דקים שיתנו לנו פרספקטיבה על החיים. שזה יבא מתוך הדברים ולא שיכו אותם בפטיש על קודקודינו. יש כאן זלזול הוליוודי שחושב שלא צריך לתת לצופה לאמץ מעט את מוחו כדי להבין דבר מתוך דבר.
הקטע עם הכלב שנצמד ללא הרף לבובת הברווז כמשל להצמדות של אנשים לפעמים למין ללא אבחנה בין רע לטוב,או יותר נכון בין משמעותי לבין פלסטי.האם להעדיף קשר עמוק עם בן זוג או העדפת בובת פלסטיק בדמות גוף עם ראש שטוח.זו אחת מנקודות האור בסרט.
שורה תחתונה,זה סרט לא רע אבל לא מזעזע.אותי לפחות הוא לא זיעזע.
 |
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
|
|