איך הפך מנהג טוב להלכה פסוקה?

מה הבעיה? זה התחיל כמנהג והתגבש להלכה מחייבת. גם עוף בחלב היה מנהג שתלוי במקום, ולבסוף התקבל כהלכה פסוקה.
אגב, מדוע אתה חושב שסמיכת גאולה לתפילה היתה מנהג?
 

הרב מיכי למה אתה מדמה עוף בחלב? זה לא היה מנהג אלא גזרה שנחלקו אם לקבל אותה וכ"א הלך כרבו.

_________________

אכן, הצדק עם מיכי. סמיכת גאולה לתפילה לא היתה מנהג אלא מעלה שנהגו בה יחידים לעיתים.


ברכות ט ב תניא נמי הכי ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום א"ר זירא מאי קראה (תהילים עב) ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים העיד ר"י בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום כולו א"ר זירא איני והא אנא סמכי ואיתזקי א"ל במאי איתזקת דאמטיית אסא לבי מלכא התם נמי מבעי לך למיהב אגרא למחזי אפי מלכא דא"ר יוחנן לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי <עכו"ם> {אומות העולם} שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי <עכו"ם> {אומות העולם}.  אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא.


כנ"ל אמירת פסוקי דזמרא ששאף אליה רבי יוסי.

שבת קיח ב א"ר יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום איני והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף כי קאמרינן בפסוקי דזמרא

מיכה,

הערה כללית: בכל הנוגע לסדר התפילה והאמירות שסביבה, רצוי להזהר מהשימוש במילה 'הלכה'. ככלל, חלקים רבים מהסידור, כפי שהוא מעוצב לפנינו, באו כיישום לדינים מופשטים בהלכות תפילה. כמו, למשל, ההלכה שסדר התפילה הוא שבח, בקשה והודיה (ברכות לד, א), מצאה את ביטויה בצורת שלש ברכות ראשונות, אמצעיות ושלש אחרונות. וכן על זו הדרך - פסוקי דזמרה, קריאת שמע וברכותיה, וכו'.

ואולם, מהלך התפילה והטקסטים שנבחרו לכל קטע, אינם בגדר 'הלכה', והם סדר [סידור בלשוננו] מוצע, שהתקבל בכל העם, לחובה הבסיסית - להתפלל.

משום כך רמב"ם, למשל, בסיימו לפרט את ההלכות שבתפילה, חתם את דבריו בהלכה (תפילה ז, יז): "סדר תפילות כך הוא, בשחר משכים אדם ומברך וכו'". כלומר, עד כאן פירוט ההלכות, מכאן ואילך פירוט היישום המעשי שלהן במנהג הרווח.

ועל כן צריך להבחין בין הערך הסגולי של לשונות כ'אסור', 'חייב', 'מצוה' ו'יש ל...' שבשפת ההלכה בכל מקום, לבין הערך של 'ואומר', 'ואומרים', 'ותקנו', 'וקבעו' וכל כיו"ב בהלכות תפילה שהם עיגון וחקיקה עלי ספר לדורות של המנהג הרווח בכל ישראל.

מעתה לגוף דבריך:

א) סמיכת גאולה לתפילה אמנם לא מוזכרת בבבלי כהלכה גמורה, כי אם כסגולה לשמירה (ברכות ד, ב וט, ב), אולם בירושלמי ברכות א, א הובאה בין רשימת הלכות פסוקות ההלכה: "תיכף לגאולה - תפילה", ולמדו זאת מן הכתובים, הובא בפירוש רש"י לברכות ד, ב. (והנראה משם שלא היתה סמיכת גאולה לתפילה נהוגה אלא אצל ותיקין, כהערת מאיר, ראה תוס' שם, ד"ה כל שהיינו שותיקין נהגו לומר גאולה קודם הנץ, ותפילה מיד עם הנץ, אולם עצם הסמיכה 'כולי עלמא נהוג הכי', ע"ש.)

שם בירושלמי אף הובא משל נאה של רבי אמי על סמיכת גאולה לתפילה, שצוטט בטור, אורח חיים, סימן קיא. ומלשונות נושאי כלי הטור, בית יוסף ובית חדש, נראה שדווקא המימרות שבירושלמי הם שהאדירו את הסמכת הגאולה לתפילה למעמד של הלכה ממש (הדוחה לעיתים הלכות אחרות כעניית אמן ותפילה בציבור).

ראוי לציין שלחומרת ההפסק בין גאולה לתפילה תרמו, ללא ספק, דברי הזוהר (חלק א, רה, ב) שהובאו להלכה בבית יוסף, סימן סו: "אין מפסיקין בין גאולה לתפילה, כמה דלא מפסיקין בין תפילה של יד לתפילה של ראש". להזכירך, סח בין תפילה לתפילה היא סוגיה שלמה במנחות לו, ב, והזוהר משוה אליה הפסקה בין גאולה לתפילה!

לסיכום: סמיכת גאולה לתפילה הינה הלכה מהלכות תפילה, כמבואר בירושלמי, שכיתר חברותיה עמדה בבסיס עריכת סידור התפילה הנהוג.

ב) ברכות 'ברוך שאמר' ו'ישתבח' אכן לא הוזכרו בתלמוד, ואולם מה בכך? הלא אף פסוקי דזמרה עצמם, שסביבם נתקנו הברכות הנ"ל, לא הוזכרו אלא בדרך-אגב, תוך דיון במימרת רבי יוסי בשבת קיח, ב: "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום". שם שאלו: "והאמר מר, הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף?!", והשיבו: "כי קאמרינן בפסוקי דזמרה".

[נראה שאין כוונת הגמ' לכל פסוקים של זמרה ושבח, כי אם לסדר ערוך ומוכר, שעליו יִכּוֹן הביטוי 'גומרי הלל'. ואין להוכיח מלשון 'יהא חלקי' שלא פשט הדבר בין העם, ואינו אלא מנהג טוב, כפי שהעיר מאיר, שכן אף על אכילת שלש סעודות בשבת, שהיא חובה כמבואר בשבת קיז, ב, אמר רבי יוסי שם: "יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת".]

והד לצורך שבפסוקי דזמרה (מעין הלכה העומדת בבסיס הסדר הנהוג, כאמור) כבר נמצא בברכות לב, א בדרשת רב שמלאי: "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל", ע"ש כל המאמר.

מעתה לברכת ישתבח. 'ישתבח' כבר הוזכרה בספרות הגאונים לרוב, וראה הלכות הרי"ף ברכות כג, א (בדפיו). וידוע הציטוט מירושלמי שאינו לפנינו, המובא בטור אורח חיים, סימן נא: "סח בין ישתבח ליוצר - עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה" (כפי הנראה במקומות רבים היו ביד הראשונים קטעי ירושלמי, או מדרשים ארצי ישאלים קדומים שכונו ירושלמי, שעתה אינם בידנו. ועכ"פ אין ללמוד מהביטוי 'וחוזר עליה מעורכי המלחמה' על קדימות המאמר, כי מקבילתו כבר נמצאת במנחות לו, ב על סח בין תפילה לתפילה).

ודע, כי במשכנות יעקב, חלק אורח חיים, סימן סז הוכיח מכך שמנה רמב"ם (תפילה ז, יד) את ברכות 'ברוך שאמר' ו'ישתבח' בין מאה הברכות הנאמרות בכל יום, ולאחר מכן כתב (שם, טו): "בזמן הזה שתקנו ברכת המינין... הרי חמש ברכות יתירות", שלדעתו 'ברוך שאמר' ו'ישתבח' תוקנו לפני ברכת המינין, שעליה כתב (שם ב, א) שתיקנהּ רבן גמליאל. ואתה דע.

וככלל, לא כל נוסח שבתפילה או בכל סדר אחר (כקידוש לבנה, או מלכויות וזכרונות (שדווקא כן מופיע), או הגדה של פסח, ר' נא דבריי באשכול "מי ערך את הגדה של פסח", וכל כיו"ב), אמור להופיע בתלמוד. ההלכות שעליהן בנויה מערכת התפילה כפי שהיא לפנינו, מקורן בתלמוד, אך סדר התפילה מקורו בפי החזן או בסידורי התפילה.

וסרה תמיהתך, שהיא תמיהת 'פרי חדש', אורח חיים סימן נא, מדוע לא הוזכרו 'ברוך שאמר' ו'ישתבח' בתלמוד. וראה שם שהשיג על רא"ש שבהלכותיו לקידושין, פרק א, סימן מא תמה על ברכת פדיון הבן שלא הוזכרה בתלמוד, ואילו בהלכותיו לברכות, פרק ה, סימן ה הביא את ברכות 'ברוך שאמר' ו'ישתבח'. אלא שהחילוק ברור. שצריך לברך על פדיון הבן, זו הלכה, וככזו עליה להזכר בתלמוד. אולם 'ברוך שאמר' ו'ישתבח' הן מסדר התפילה, ואם לא להלכה שבהן, אין טעם להזכירן.

על 'ברוך שאמר' ידועים דברי הפוסקים בשם 'ספר היכלות' על 'פתקא דנפל מן שמיא' לאנשי כנסת הגדולה, ראה למשל דברי טורי זהב, או"ח, סימן נא, סעיף קטן א.

לסיכום: מלשונות הגאונים והראשונים עולה שברכות 'ברוך שאמר' ו'ישתבח', כמו גם עצם אמירת פסוקי דזמרה, המה מנהג ישן בקהילות ישראל. ולפנינו דוגמא לדבריי לעיל, שסדר התפילה אינו "הלכה פסוקה", אלא כשמו כן הוא - סדר תפילה. ולכשתמצי: סידור תפילת כל פה, ודוק.

ג) הוא הדין לאמירת פרשיות הקרבנות, ובראשן פרשת התמיד (שתמורתו תוקנו שחרית ומנחה, ר' ברכות כו, ב: "תפילות כנגד תמידים תקנום"). אין זו הלכה, אלא סדר תפילה, קדום מתקופת הגאונים לפחות, וראה תענית כז, ב ומגילה לא, א: "כבר תקנתי להם סדר הקרבנות". הרי שהיה בזמן התלמוד 'סדר קרבנות'.


ירוחם,
קדיש דרבנן מקורו בסוטה מט, א: "עלמא קאי אקדושתא דסדרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא".


רודולף

אין לדקדק עם מיכה. גם מנהג חסידים נקרא מנהג, ואדרבה, עליו יש יותר שאלה איך הפך להלכה.

ועוד הערה קטנה, במחילה:

אולי סמיכת גאולה לתפילה היא אכן הלכה פסוקה, אך ירושלמית, כפי שהבאתי מהירושלמי, ומשום כך הובאה בבבלי כעדות בשם קהלא קדישא שבירושלים? ואולי זהו הביאור למה שסיפר רב ברונא שבירושלים לאחיו רב אלעא שבבבל על מנהגו להסמיך גאולה לתפילה, וראה בזה האח הבבלי מעלה גדולה, ומיושבת בזה תמיהת התוס' שם?

רודולף

מיכה

מה לך כי תלין על השו"ע

עד שאתה שואל על הלכה ומנהג, בא נשאל על מהתורה או מחכמים. 

בשו"ע אין חלוקה ברורה בין מהתורה לדברי חכמים, אין מנין מצוות ואין חלוקה מסודרת, יש הוראות הפעלה לפי סדר היום, תעשה כך ואח"כ כך, ומכיון שהוא רק כותב הוראות מה אתה צריך לעשות, למה שיגלה לך שזה מהתורה, וזה ממנהג, כך צריך לעשות וזהו.

תלמד רמב"ם ותרווה נחת, ודברי התורה יהיו סדורים על פיך.