פלוני: כתוב בתורה "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". לא עלה על דעתי שיש עוד אלוקים איפהשהו, ואם כן מה בדיוק מחדש לי הפסוק?
אלמוני: אכן, כשהתורה אומרת "והשבות אל לבבך" היא מתכוונת לומר שמה שהיא אומרת קשה להתקבל ושיש לעמול על כך.
זה שאין עוד אלוקה זה דבר פשוט. הפסוק אומר שאין עוד מציאות חוץ מהקב"ה.
הקב"ה הוא הנמצא היחידי, וחוץ ממנו אין שום דבר.
הדיבור האלוקי שבורא את העולם, כמו המשפט "יהי רקיע" הוא דיבור שקיים תמיד, ונמצא תמיד בשמיים. ואם האותיות היו מסתלקות חס ושלום, אזי הרקיע היה מתבטל באופן כזה שלא היה רקיע מעולם. וככה זה בנוגע לכל הברואים. גם הנבראים החיוביים והנעלים וגם הנחותים והשליליים.
פלוני: היו כאלו שאמרו שאחרי שהקב"ה ברא את העולם אזי העולם קיים בעצמו, כמו אומן שעשה כלי ואחרי שהאומן עזב את הכלי, הכלי קיים בעצמו. מה ההבדל?
אלמוני: הם טועים [ההגדרה ההלכתית שלהם היא – "מינים"]. ההבדל הוא שעשיית כלי של האומן היא באופן של הפיכת יש [חתיכת כסף] ליש [תכשיט]. הבריאה היא באופן של יש מאין ולכן העולם צריך תמיד את הכח שיהווה אותו.
אדם יכול לשנות צורה אבל הקב"ה עושה יש מאין.
יש כאלו שחושבים שבכדי להפוך את העולם מיש לאין, הקב"ה צריך לעשות פעולה. האמת היא שבכדי שהעולם יהפוך לאין, מספיק שהקב"ה יפסיק להוות אותו.
כשהאומן לוקח כסף ביום ראשון ואחר כך עושה תכשיט ביום שני, ואחר כך ביום שלישי מתיך את התכשיט חזרה לכסף, מה שקורה הוא, שמבחינת התכשיט הוא היה ממשיך להיות תכשיט, אלא שהאומן הפעיל עליו כח שהפסיק את צורתו כתכשיט. כאן התכשיט איננו תכשיט ביום שלישי בגלל סיבה שהתווספה.
כשאדם זורק אבן כלפי מעלה, אזי הכח שהפעיל האדם הוא הסיבה לעליית האבן, האבן נחה על הכח העולה. האבן מצד עצמה לא עולה. כל מה שרלוונטי כאן זה רק הכח, אם הוא קיים או לא.
העולם מצד עצמו לא קיים.
אם העולם היה חוזר לאין, זה לא היה נובע מכח שפעל עליו להפוך לאין.
הפלא הוא איך העולם קיים.
אבל על כל פנים הסיבה שהוא קיים היא שבכל אבן ובכל נברא יש אותיות הדיבור האלוקי שמהווה אותו.
