חלם שבא על אשתו בחלום

האם חלמתי שראיתי שאלה הלכתית זו בשו"ת ציץ אליעזר חלק כ סימן כז?

"בדין מי שספר ספירת העומר בחלום, או עשה ברכה בחלום אם יצא בזה. וכן בבא על אשתו בחלום ונתעברה ממנו אם קיים עי"כ מצות פו"ר.

סליחה על ההעדרות מאפס פנאי,

אני מנסה להסביר את דבריי ולדאבוני לא מצליח.

א. אכן כתבתי שמי שעסק בפריה ורביה ולא נפקד, קיים מצות פריה ורביה, אבל הוא לא יצא ידי חובתו. הדגשתי זאת. מה כאן נגד הפוסקים? הוא מחוייב להמשיך בחובתו, אבל זה לא אומר שהוא לא קיים מצוה.

משל למה הדבר דומה, למי שבא עני לביתו ומבקש מאכל. אני מצווה לתת לו די מחסורו אשר יחסר לו. ישבתי ונתתי לו לחם, קיימתי מצוה, כן! אבל הוא לא שבע. אז עוד לא יצאתי ידי חובה, ואני מחוייב להמשיך לתת לו עד שישבע. הוא הדין לפו"ר. אני עוסק בפריה ורביה, ומקיים מצוות, (שזה בעצם הביטוי "מעשה מצוה", שאני מקיים ברגע זה מצוה), אבל לא יוצא ידי חובתי עד שהושלם המכוון.

ב. להסביר את ההכרח מסברא אני כמעט מתייאש. הויכוח בין התוס' למנחת חינוך (כמה שזה נשמע מוזר, ככה זה), הוא האם ההגדרה היבשה של הציווי היא: עסוק בפריה ורביה (כתוס'), או: היה אב לבן ובת (כמנ"ח). לי נראה שזה לא יתכן שציווי יפול על מציאות שאני לא שולט עליה, ולא רק מחמת הימצאותם של חריגים. התוצאה כאן היא לא כמו תוצאה טבעית של כל מעשה שאדם פועל לשם תכלית שהוא, לצד חוקי הטבע, שולט עליה.

ג. צריך להוציא את הסוגיא של היו לו בנים בגיותו מהדיון (ושוב אני מדגיש שהבאת הח"מ היתה שלא ממין הענין, כי הוא בסך הכל מפתח את דברי הגמ' שכבר הזדקקתי להם). מה ההסבר לפי המנחת חינוך? אדם בא לבי"ד ומבקש להתגייר. בית הדין מגייר אותו, ואז שותים לחיים, מה קרה? קיימת מצוה! אתה הרי אבא! נו באמת... לשונית, מה הוא עשה, כדי להחשב שקיים מצוה? כלום!

וממילא מוכרחים לומר שאין הכוונה שהגוי קיים מצוה, כי הוא לא עשה דבר (דלא מיפקיד אפו"ר, כגמ' בסנהדרין), אלא שנתקיימה מצוה זו בידה. כלומר, שהוא כבר השיג את המכוון ואין מקום להטיל עליו שוב מצוה שתכליתה מולאה.

ודוק בלשון הרמב"ם,  "כמה יהא וכו' ותתקיים מצוה זו בידו". קיום מצות פו"ר יש בכל ביאה, אבל שתתקיים המצוה בידו - שהוא כבר אחריה - זה רק כשיהא לו בן ובת.

[ד. הלכות ברמב"ם לא נולדות מעצמן, והרמב"ם לא בודה מלבו הגדרות של מצוות מדאורייתא, ולכן כשהרמב"ם מביא שלא יפחות משליש השקל, צריך ללכת למקור ולא לקבוע מזה שמצות צדקה מחייבת ליתן שליש השקל בשנה (וכי בי"ד כופין ע"ז?). המקור הוא דברי ר' אסי בב"ב ט, א הנלמדים מכתוב בנחמיה. לשון המימרא היא ודאי של ענין טוב, ומה פתאום שגדר של מצוה ילמד מכתובים?

מש"כ הרמב"ם שכל הנותן פחות מזה וכו' כוונתו שמי שאין לו עני, ותר אחר עני כדי שתתקיים מצוה זו בידו, ולבסוף נותן לו פחות משליש השקל, לא קיים מצוה כי זה מדאי קצת, וכ"ש כשעני דורש שאז החיוב הוא כדי מחסורו או חומש (אבל ענין טוב יש אפילו בגרוגרת, משום אל ישוב דך נכלם, כש"כ להלן).

ואם להזדקק ללשון הרמב"ם, הרי ש"לעולם אל יפחות", זה ודאי לשון של מדה טובה, כמו כל 'לעולם' בלשון חז"ל. עי' במדרש 'לעולם' שבאוצר מדרשים וברור לי משם הלכה אחת. (לעולם יהא אדם יר"ש בסתר ובגלוי, ומודה על האמת... אבל זה רק מדה טובה...)]

עוד משהו: דרך העולם שאדם מוצא את זיווגו, והתורה מצוה על אדם (הראשון, ובניו אחריו) שידבק בבת זוגו ויעסוק עמה בפו"ר. אם אינו מוצא את בת זוגו הוא אכן אנוס. אם אשתו מסרבת, הוא לא אנוס, היא מורדת ועליו לחפש בת זוג אחרת.

רודולף 

שטיינר,
הויכוח אכן חוזר על עצמו. דבריך הובנו היטב גם קודם, אך אין הסכמה.
מי שקיים מצווה בפשטות גם יצא ידי חובה. אלא אם הוא קיים רק חלק מהמצווה. או שמא יש שתי מצוות (לתת כשמבקשים, ולא לפחות משליש השקל). על כן הביאה היא הכשר מצווה ולא המצווה עצמה (עשית מעשה טוב, אבל לא קיימת את המצווה. אמנם באונס).
לגבי צדקה נוסח הרמב"ם הוא הקובע להלכה, ולכן פשיטא שזהו הלכה ברורה בעיניו. הוא הדין להיו לו בנים בגיותו, אין קיום בלי יציאה ידי חובה, אבל יש יציאה בלי קיום (כמו מי שיש לו בית שהוא כבר עם מעקה). וכבר מצינו דברים שבגמ' נראה שזו המלצה ואצל הפוסקים זה הפך להלכה.
ומכיון שהקידושין תלויים באישה אין כאן מעשה שהוא בידו, וזה לא מועיל שבד"כ אדם יכול למצוא אישה, שכן באותה מידה הוא גם יכול להביא ילדים. החילוק של זוהר אינו אלא דיחוי בעלמא, ואינו מהותי. אם היתה לי ראיה בלתי תלויה לדעת שטיינר, והייתי מקשה עליה אז הייתי מקבל את החילוק הזה כתירוץ. אבל מדוע התירוץ הזה מהווה ראיה (!) שדברי המנ"ח הם שיטה בלתי אפשרית. אתמהה! בד"כ מי שמקשה עליו חובת הראיה, ואי אפשר להקשות מכוח חילוק אפשרי.

_________________

מיכי

פריתי ורביתי [במהות מצות פו"ר]
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1395492

_________________