האם הרמב"ם האמין במזל רע? שאלה למיימוני

הנה תשובת הרמב"ם והתיחסותו לקטלנית ויש בה הלכתא גבירתא ואכמ"ל.

(הסימונים בתוך סימני פלוס כך בפרוייקט השו"ת ואלו הערות המהדיר (בלאו) המקוריות.)

רק אעיר:

א) הרמב"ם כדרכו מייחס עצמו לחכמי אנדלוס. דוק, שמשבא כך הורה ונראה שעד שבא לא היו נוהגים כך.
ב) הוא מדגיש שפסק כן הואיל ויש בכך סימן לחלישות הגופות - היינו טעם רפואי. ואין בכך כל איסור! ולמעשה לא הורו כך כבר רבותיו!
ג) הוא מוסיף טעם חברתי עקורני שכדי למנוע מצב של נשים פנויות שיש חשש שיצאו לזנות, יש אפילו להערים! ועוד מלמדים זאת לאשה!
ד) בתי הדין איזנו בין בעיה פנים פרוצדורלית של בתי הדין לבין פעולה דפקטו וואישור דיורה.
ה) יש לגיטמציה במקרה זה לקדושין  בפני שניים!

סוף דבר רק תימצתתי כמה נק', אך חכם מבין מדעתו, מה מלמדינו הרמב"ם בשאלות של יחס לנוהגי הלכה ועיקר דין, דירוג איסורים, חששות המוצגים בתלמוד כמשום עין הרע, בין צער היחיד וחשש תקלה ברבים, בין הפורמליזציה של המערכת ההלכתית של בית הדין כמוסד ציבורי, לבין עיצות של חכמי בי"ד כמנהיגי העדה והפרטים. בין דרך התשובה לתלמידים!

(וראה בספר 'על דרך הרוב' יש שם מאמר על דברי הרמב"ם שמלמדים לאשה שתנשא מחוץ לבי"ד, ועל עוד עיצות בכגון זה)

שו"ת הרמב"ם סימן ריח:

תמה אני תמיהה גדולה על תלמידי חכמים יקרים עסוקים בתורה תמיד, שיסתפקו עליהם מדרגות האיסורים עד זאת המידה ולא יבדילו בין האסור מן התורה למה שהוא אסור מדבריהם ולמה שהוא מגונה בלבד ואין איסור בו. והיותר תימה בשאלה הוא השוואתכם ספק נפשות הבא בידים, שדוחה מילה, לספק נפשות, שחוששים לו על דרך הניחוש והכישוף והדמיונות והדימויים, אשר במקצת הזמנים יקבלו פעולתם הגופות חלושי הבנין. אך לא ביאור אלו העניינים הוא כוונת התשובה, אלא דעתנו, שזאת המוחזקת מגונה שתנשא לשאר האנשים +[כן פסק רבי' בה' אסורי ביאה פכ"א הל"א, פ"ן]+ אבל אין איסור בזה כלל, ואין הבדל בין אדם, שישא מוחזקת או יאכל מכישא דאסר גנאה +שבת פ"ב א'+ וכיוצא בזה. והלכה למעשה אצלנו בכל ארצות אנדלוס תמיד, (שאם) ימות לאשה בעל אחר בעל, מספר בעלים, היא לא תימנע מלהנשא, ביחוד כשהיא בשנות הבחרות, בגלל ההפסד שיש לחשוש בזה. וכבר מצינו, שחכמי התלמוד +גיטין ל"ח א', פ"ן+ התירו לעבור על אסורי (הנאה) ושחררו אמתא, עד שלא נשאר מכשול לפריצים, ואיך נסכן אנו בבנות ישראל לצאת לתרבות רעה? ותכלית (מה שיעשו) המהדרים אצלנו היא, שלא לקדש מוחזקת, אלא לומר לה בפרוש אם תמצאי מי שיקדש אותך, הרי אנו לא נחייבו (לגרשך), אלא (הדבר תלוי) בך +נראה לתרגם (לפי נוסח המקור כאן בלי התיקון שהוצע בהערות): אנו לא נחייבו (את מעשה הקידושין) אלא (הדבר תלוי) בך, שהרי לא ייתכן שבית דין ישיאוה עצה לעבור על דברי חז"ל ויאמרו שלא יחייבוהו לגרש! (וההוספה לגרשך בכל התרגומים הקדומים אינה נכונה לפי זה), לפי זה מובנים אף דברי הר"י מיגש בתשובתו שהובאה בהערה י"ב, ששם הוא כשבא להימלך בב"ד - אין נותנין לו לעבור על דברי חז"ל, ועדותו של הרמב"ם על מנהגו של ר"י מיגש הוא אם עברה ונתקדשה (על הסתירה שבין עדותו של הר"מ ובין תשובת הר"י מיגש העיר כבר הרחיד"א בברכי יוסף לאבן העזר סי' ט אות ד), א"ן.+ והיו האשה עם חתנה מערימים, שיקדשום שניים בעלמא, ואחר כך היא באה לבית דין וכותבין לה כתובה ונכנסת לחופה ומברכים אותה בית דין שבע ברכות שלה, הואיל ונתקדשה. כך עשה בית דינו של רבינו יצחק הרב ז"ל בעל ההלכות, וכך בית דינו של רבינו יוסף הלוי תלמידו +בשו"ת ר"י מיגאש הנדפסות סי' ק"ג פסק להפך וז"ל ומה שאמרו נשאת לראשון וכו' לשלישי לא תנשא הלכה היא ומי שירצה לעבור על זה מונעים אותו ואם אמר אני רוצה לסכן בעצמי אין שומעין לו וכו', וצ"ע אם התשובה היא לר"י ן' מיגאש+ ז"ל, וכך עשה כל מי שנמשך אחריהם, וכך הורינו אנחנו ועשינו בארץ מצרים, מאז באנו אליה. וכל זה [שלא במקום מצוה, ר"ל בנשואין בעלמא].