מואדיב (וקוגיטו)
1.
כתבת: "דומני כי האכזריות מאפיינת את המין האנושי הרבה יותר מאשר השאיפה לשלום" ומיד הסתייגת (אולי הסבר למה רק "דומני") באמרך: "כמובן, הרוצה לחלוק עלי מוזמן לטעון כי כל הדוגמאות הן חריגה מהטבע הבסיסי של האדם" ואז שוב חזרת להחזיק בטענתך: " אולם כאשר יש הרבה יותר חריגות, תמהני אם השאיפה לשלום איננה החריגה, ולא ההיפך."
הניתוח שלך נראה כמי שבא ממבט סטטיסטי-כמותי הקובע את טבע הדבר לפי מספר המקרים. אם השערתי זו נכונה הרי הניתוח הוא שטחי יחסית. יש ניתוח שבא ממבט מבחני-איכותי הקובע את טבע הדבר לפי נסיבות בהן הדבר משוחרר ממפריעים חיצוניים. התינוק שלי מטנף את בגדיו התחתוניים ובכל זאת איני קובע שטבעו מלוכלך כי אני מבחין שהלכלוך על פניו כבר מפריע לו ולכן אני תולה את הבעיה בבגדיו בסיבות המסבירות למה אינו עדיין מודע מספיק למה שקורה בבגדיו. כאשר לריבוי החריגות הסברים מספיקים, לא הריבוי הוא הקובע את הטבע אלא העמידה גם החד פעמית במבחן רציני המפרשת אוטומטית את החריגות כמסובבות מנסיבות מיוחדות גם אם רבות הנה (בדיוק כמו טענת מגיני אומות האיסלם באשכול על מדינות הלכה). ההרגל הוא טבע שני ולא ראשון אם בבסיסו הוא מעוות גם אם הוא כבר החל מגיל מוקדם (גיל האכילה מעץ הדעת) ותוחזק במשך כל החיים.
אולי אנו מכירים בני אדם שונים וא"כ על ויכוחנו נאמר מה שאמרו חז"לנו: "אינם חלוקים אלא מר שופט לפי מקומו ומר לפי מקומו".
2.
העיקרון הדמוקרטי קיים מימות עולם וכבר בתורת משה נאמר אחרי רבים להטות ולא על חרבך תחיה, וזה כנראה ביטוי לצורך האנושי הבסיסי בדמוקרטיה ובחופש. לכן שוב, החריגה היא חוסר הדמוקרטיה.
3.
כאמור כבר למעלה אינני טוען שכל העולם כבר הגיע לימות המשיח, לצערנו הוא עדיין רחוק מכך, אלא שפעמיו כבר נשמעים. נכון שהרבה מקומות עדיין זקוקים לצבאות חזקים וכו', אבל ישנם כבר מקומות מאוכלסים בבני אדם כאלה בהם כבר בשלו הנסיבות לכך שדי להם בשיטור מקומי. קנה המידה שלי לסוג החיים האידיאליים האלה שאני מנסה לתאר באשכול הזה, הוא חיים שהשפעת המדינה עליהם היא מינימלית.
בעולם קיימות כמה נסיכויות וטריטוריות קטנות שאינן מאיימות על שכינותיהן (לוקסמבורג, מונקו, ליכטנשטיין, ג'יברלטר, הונגקונג וכנראה עוד) שהחיים בהן הם כאלה או קרובים לכאלה.
ווטו, אני מודע לדבריך ובכ"ז אין כמו הפורום הזה שלכם, כאשר רוצים ללבן נושאים כאלה!
 |
|
|