ביום שישי 23 באוקטובר 2009, בשלוש לפנות בוקר, צעד א"ה ליד מועדון הפלאקה בתל אביב. הוא דיבר בטלפון נייד. לפתע ניגשו אליו שני צעירים. הם ביקשו לשוחח איתו. הם צעדו איתו אל סמטה חשוכה לא הרחק משם. כשהגיעו אל הסמטה, הצטרף צעיר נוסף. השלושה ביקשו מא"ה להיכנס למחסן קרוב. הוא כבר הבין שטוב לא ייצא מזה. הוא ניסה להתנגד אבל לא היתה לו ברירה - הוא אחד, הם שלושה. במחסן החל הפוגרום: השלושה נטלו קרשים והיכו אותו בהם. הם לקחו תמונה מזכוכית וניפצו על ראשו. פתחו פחי צבע ושפכו עליו. אחרי שהתמלא בצבע, לקחו כמויות חול ומרחו עליו. בשלב מסוים נטל אחד הצעירים, ר', כבל חשמלי רותח והניח אותו על גבו של א"ה. א"ה התעלף. לאחר כמה שניות חזרה הכרתו. עוד כמה שניות - ושוב התעלף. כך לסירוגין, כשהשלושה ממשיכים להכות בו. ברגעים שהתאפשר לו, ניסה לצעוק שלא הוא האדם שהם מחפשים. א"ה הניח שיש אדם כזה, שאותו הם מחפשים.
חודשיים וחצי חלפו מאז אותו מקרה. כעת השלושה צועדים בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. הם מעוניינים לרכוש דבר מה, אך כספם כמעט שאזל, הם הוציאו את רובו על אלכוהול. בשקלים שנותרו להם הם מחליטים לקנות סכינים. בשעה 20:15 הם מבחינים בר"ש, שנכנס לשירותים בקומה הרביעית של התחנה המרכזית. הם נכנסים בעקבותיו עם הסכינים שקנו לפני כמה שעות. הם מאיימים על ר"ש ומבקשים את כספו. אחד מהם מצמיד סכין לגרונו. השניים האחרים עושים חיפוש בתיקו ועל גופו. הם נוטלים את המכשיר הסלולרי, נוקיה E71, ואת ארנקו. מתוך הארנק הם מוציאים את כרטיס האשראי שלו. הם דורשים ממנו שיגיד להם מה הקוד הסודי של כרטיס האשראי. ר"ש נאלץ לגלות. 4,000 שקל הם מושכים, אחר כך מאיימים עליו שאם יעזוב את המקום ביממה הקרובה, יירצח.
שמונה ימים לאחר מכן שני צעירים מתוך השלושה מהלכים בדרום תל אביב. הפעם צעיר נוסף מצטרף. השלושה - יכונו להלן "הקבוצה" - פוגשים שני צעירים אחרים, א"א ו-ד"א. הם שואלים אותם מה השעה והאם יש להם מכשיר טלפון נייד. תוך כדי השיחה מובילים חברי "הקבוצה" את א"א אל חניון תת קרקעי. א"א מבין שמשהו רע עומד לקרות, הוא מתחיל לגלות סימני התנגדות. הוא חוטף אגרוף בפרצופו. א"א מנסה להתגונן, נדחף על ידי שניים מחברי "הקבוצה", ומצליח להתחמק לרגע מאחיזתם. הוא מנסה לברוח במעלה החניון. באותו זמן עומד חברו ד"א בצד. הוא רוצה לעזור אך אחד הצעירים שולף סכין ומצמיד אותה לצווארו.
בינתיים א"א במנוסה. שני הצעירים רודפים אחריו. כוחו אוזל, והם מגיעים אליו. הם מפילים אותו על הרצפה. הוא מבין שדינו נחרץ. הוא מפסיק להתגונן. השלושה לוקחים אותו ואת חברו ומצמידים אותם לשער החניון. הם תוקפים את השניים באגרופים ובבעיטות. הם מבקשים מהם להוציא את כל רכושם מהכיסים ומהארנקים. א"א מוציא את מכשיר הטלפון הנייד שלו ואת ארנקו. חברו, ד"א, לא צריך אפילו להתאמץ. אחד הצעירים עושה זאת במקומו. ד"א מתבקש לגלות את הקוד הסודי של כרטיס האשראי שלו. ד"א אומר שאינו זוכר. הצעיר מצמיד סכין לצווארו. צעיר אחר מכה בגופו באגרופיו וצועק: "אתה לא רוצה להגיד מה הקוד?" צעיר שלישי מצטרף ושולח אגרוף לפניו של ד"א. ד"א נכנע ומוסר את המספר. ר', הצעיר שמנהיג את "הקבוצה", עוזב את החניון וצועד אל כספומט. הוא מושך 1,000 שקלים. בינתיים השניים האחרים לוקחים סכין ודוקרים פעמיים את ד"א ברגלו השמאלית - חתך אחד באורך שישה סנטימטר, האחר 1.5 ס"מ. הם דוקרים אותו שוב, הפעם ברגלו הימנית ופעם נוספת מתחת לפטמה. את א"א הם דוקרים בירכו הימנית.
השניים מדממים. הם מבקשים מחברי "הקבוצה" שיפסיקו, אך כעת הם נדרשים להסתובב עם הפנים אל השער. א"א נשען על השער ובגלל תשישותו מאבד לרגע את הכרתו. כשהוא מתעורר מורים חברי "הקבוצה" לשניים להתפשט מבגדיהם. הם מתפשטים ונשארים בתחתונים. "הקבוצה" לא מסתפקת בכך. הם נדרשים להוריד גם את תחתוניהם. כשהם עירומים לגמרי, נלקחים כל בגדיהם ומושלכים מעבר למעקה. השניים מקבלים הוראה ברורה: אל תעזבו את המקום עד מחר, חברים שלנו מתצפתים על המקום ואם יראו אתכם עוזבים, יהרגו אתכם.
חודש לאחר מכן "הקבוצה" שוב פועלת. השעה ארבע בבוקר, הפעם א"פ ו-א"ב הם הקורבנות. השניים יושבים באותה עת ומעשנים סיגריה. שניים מחברי "הקבוצה" ניגשים אליהם ומבקשים סיגריה. א"פ ו-א"ב נעתרים לבקשה ונותנים סיגריה. כעת אחד מ"הקבוצה" מבקש מ-א"ב לעשות שיחת טלפון מהמכשיר הנייד שלו. א"ב נענה גם לבקשה זו. הצעיר לוקח את המכשיר ומדבר. תוך כדי השיחה הוא מתחיל לרדת במורד החניון, כשא"פ ו-א"ב צועדים אחריו. בשלב מסוים מבקש א"ב את המכשיר בחזרה. לפתע מצמיד אחד הצעירים סכין לצווארו ומאיים עליו: "אם תזוז אני חותך אותך". כעת הוא דורש ממנו את ארנקו, אבל לא מחכה שא"ב יגיש לו אותו, ומיד פותח בחיפוש בכיסיו. הוא אף לוקח את חגורת מכנסיו ומאיים: "אתה זז מפה - אתה מת".
לאחר שהם לוקחים את ארנקיהם (ומגלים שיש 20 שקלים בכל ארנק) ואת מכשירי הטלפון של א"ב ו-א"פ, הם משוחחים בצד ומאיימים על השניים שלא ידברו ביניהם. לאחר כמה שניות אחד הצעירים מתקרב אל השניים, אומר להם "דיברתם, אה?", מניף את החגורה שברשותו ומצליף בפניו של א"פ. כעת מגיע צעיר נוסף ומתחיל להפשיט את השניים. בגדיהם מושלכים אל גג סמוך.
* * *
חברי "הקבוצה", ארבעה במספר, נעצרו בסופו של דבר. כשנשאלו לפשר התנהגותם, טענו שכל אחד מהמותקפים הרגיז אותם. איך הרגיז אותם, מדוע הרגיז אותם - לכך לא נמצאה תשובה. בכל זאת: מה היה המניע, מלבד צורך בכסף, מלבד האלכוהול שפיעפע בהם? "עלה לי לראש שהוא מניאק", ענה אחד מחברי "הקבוצה". הוא התייחס לאותו אחד שהוכה באכזריות ושלגבו הוצמד כבל חשמלי רותח.
אני שואל את קומי ג'יבלי, קצין חקירות במרחב יפתח, מה הסיבות והמניעים למקרים מהסוג הזה. הוא מביט בי ומחייך קלות. "אין סיבות", הוא אומר, "כלומר, הם תמיד יתארו מה קרה, אבל לא ייכנסו לעומק המניעים. מקסימום 'ההוא לקח לי' או 'קפץ לי הפיוז'. זו אלימות שפשוט מופעלת, ככה סתם, בעיקר כשיש אלכוהול בסיפור".
אני מביט בתמלילי החקירות. החוקר שואל למה, הנחקר משיב הלכתי לפה, הלכתי לשם. התשובה, על פניו, היא ככה. אבל כמובן שמתחת לכל "ככה" מסתתרת תהום. ספק אם ביכולתם וספק אם ברצוננו להביט לתוך התהום. כך, פחות או יותר, משתמר לו ה"ככה".
* * *
המקרה האחרון הוא מה שמכונה מקרה של "שנאה ללא מושא" - הרי האובייקטים שנבחרו לפעילות האלימה לא היו מוכרים ל"קבוצה". האלימות היא מה שנהוג לכנות "אלימות אינסטרומנטלית", כזאת עם מטרה מובהקת, במקרה הזה כסף. ובכל זאת, יש משהו בעוצמה של האלימות, באכזריות, שמעלה את התהייה אם אין פה שנאה שמופנית החוצה כי אינה יכולה להתקיים בפנים. שהפגיעה הקשה ב"אחר" מתקיימת לא כדי להשיג 70 שקלים, אלא כדי לנתב את הזעם החוצה.
את החבורה הזאת הרכיבו ארבעה צעירים בני העדה האתיופית. התיק עדיין בערכאות משפטיות ולכן אי אפשר לפרט יתר על המידה. אבל חייהם של הארבעה קשים מנשוא, הם נטשו את כל המסגרות שהמדינה העמידה לרשותם. הזעם שלהם על "המצב" גדול מן הקיבולת הנפשית שלהם. לכן הוא מחפש דרכים לצאת החוצה, להתממש על אובייקט אחר. באזור רחוב המסגר בתל אביב, בעיקר בסופי שבוע, הרבה "מצבים" כאלה מממשים את עצמם על אובייקטים אחרים.
אחרית דבר
רשימת השנאות בלתי נגמרת כמעט, רק להתכופף ולהרים. הן מגיעות בצורות שונות ומשונות ולעתים קשה להבחין באלימות הטמונה בהן. אציין עוד סוג אחד של אלימות, שבעיני מקורו בשנאה - אולי עצמית - כדי להמחיש שאינטליגנציה אינה ערובה לאי-אלימות, וששליטה בשפה חברתית יכולה להוות כלי דיכוי רציני.
ב-15 בנובמבר, בבלוג שנקרא "אני כסף צעיר", העלה הבלוגר אלון עוזיאל פוסט בשם "קריפס, יש המון מהם בפייסבוק 2". הפוסט היווה פלטפורמה שקופה לעשרות הצעות רומנטיות שהועברו בפייסבוק מגברים לנשים ושכעת הועתקו על ידי אותן נשים ונשלחו אל עוזיאל. ההצעות - קצתן לגיטימיות, קצתן לא - פורסמו בבלוג כדי ללעוג לשולחיהן, הרי "קריפס, יש המון מהם בפייסבוק". הן פורסמו עם שמם המלא של השולחים ועם הטקסט המדויק שנכתב. ניכר שליבת הפוסט, המוטיבציה שמאחוריו, היא אי קבלה של אופני שיח, דיבור, שאינם מתכתבים עם אלו של עוזיאל וקהילתו. העובדה שבחור ישב בביתו והתבטא באופן לא מעודכן, או לחלופין באופן לא מודע, "אילץ" את עוזיאל להוציאו לאור, לחשוף אותו בפומבי כסוג של "אחר". מטריד לגלות שעל פי עוזיאל, שמצהיר בתחילת הפוסט כי "בגלל שאני רודף טראפיק ידוע, החלטתי, לשם שינוי, לעמוד במלה שלי ולפרסם פוסט המשך", אי אפשר אפילו להתחיל עם בחורה בשקט. בעזרת מכשיר אינטרנטי ושנינות מסוימת - כלומר, בעזרת טכנולוגיה ושפה - הוא מוחץ את ה"אחר", מותיר אותו מדמם ונבוך אל מול הקהל.
מרבית הטוקבקיסטים של עוזיאל, ניכר שקצתם מעריצים, מתמוגגים ממופע הלעג הזה. למרות שזהו אקט אלים ודורסני, הקהילה הקטנה שמבינה את שפתו של עוזיאל משתפת פעולה עם האלימות ולמעשה הופכת חלק ממנה. סיכם זאת היטב טוקבקיסט אחד בסדום: "אכזריות של חזקים".
* * *
היינץ קוהוט, אחד הפסיכואנליטיקאים המשפיעים ביותר במאה העשרים, כתב: "האויב המעורר את זעמו הארכאי של מי שפגיע מבחינה נרקיסיסטית נראה בעיניו לא כמקור אוטונומי של דחפים, אלא כפגם במציאות הנתפסת באופן נרקיסיסטי... במלים אחרות, העובדה הפשוטה שהזולת הנו עצמאי או שונה נחווית כמעליבה על ידי אלה שיש להם צרכים נרקיסיסטיים עזים". (מתוך "פסיכולוגיית-העצמי וחקר רוח האדם").
אנסה לפשט מעט את קוהוט: טענתו המרכזית היא שאצל האדם הנרקיסיסטי - כלומר, אצל זה שאינו מסוגל להכיר בכך שמלבדו מתקיימות עוד ישויות עצמאיות בעולם - ה"אחר" נתפס כחלק מעצמו, חלק שמפריע לבסס שליטה מוחלטת במציאות. משמעות הדבר, שיש עלבון הנובע מעצם הרצון של ה"אחר" לממש את דחפיו. מדוע עלבון? מפני שלא ייתכן שלי, כלומר ל"אני", יהיו שני סוגי דחפים שסותרים זה את זה. לא ייתכן שארצה שמכונית המרצדס השחורה שלי תישאר נקייה משריטות ובו-בזמן ארצה שמכונית המרצדס שלי תישרט. לכן, הנרקיסיסט ינסה להכחיד את דחפיו של ה"אחר", ולמעשה להשמיד אותו. השנאה, וכתוצאה מכך האלימות, היא הדרך של הנרקיסיסט לקבל שליטה מלאה על המציאות. הסטירה שסטר הצעיר לזקן היא הגילום ה"מעודן" של ההשמדה הזאת; החתול שהוכה באלה עם מסמרים הוא האובייקט שהטריד את מנוחתו - כלומר, את עצמאותו - של המכה, ולכן הוא נרצח. ג.יפית הצליחה למרות שגולש האינטרנט לא מצליח ולכן נוצר פרדוקס והוא נאלץ להרוג אותה כדי לפתור אותו. וכן הלאה וכן הלאה.
כעת צריך לברר אם אנחנו סובלים מנרקיסיזם. או אולי: האם העיוורון הגדול הזה ל"אחר" הוא תולדה של הוויה מסוימת שמתקיימת בישראל ושנוגעת במושג "נרקיסיזם". האם כאן, בשנים הללו, בסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת, מתקיים מנגנון תת הכרתי קולקטיבי שמניח שמלבדנו - וכל אחד מאיתנו הוא "מלבדנו" כזה - לא מתקיים דבר; שהכל הוא למעשה שלוחה של עצמנו. וכתוצאה מכך: כל מי ש"מעז" להתקיים באופן עצמאי, למעשה מפריע לנו בביסוס השליטה שלנו על חיינו.
עלינו להמשיך ולברר: למה אנחנו שונאים?*
מצעד השנואים
רשימה חלקית של קבוצות שמנקזות אליהן שנאה בלי הבחנה
הקוראים מוזמנים להרכיב ולדרג את רשימת השנואים הפרטית שלהם.
לא מתאים לי
השלימו את המשפט: אני לא רוצה לגור ליד - - -
גילום מוחשי של שנאה אפשר לאתר במידת הסובלנות או חוסר הסובלנות שלנו ביחס
לשכנים שאינם נמנים עם הקבוצה האתנית או הסוציו?אקונומית שאנחנו משתייכים
אליה. מדד הדמוקרטיה שפירסם המכון הישראלי לדמוקרטיה ב? 30 בנובמבר השנה, שה?
תבסס על סקרי דעת קהל מייצגים של האוכלוסייה, ובהם 1,203 נשאלים בשלוש שפות,
הראה תמונה מדאיגה ביחס למידת הסובלנות של יהודים ישראלים כלפי שכניהם. אלה
האנשים שיהודים בישראל אינם רוצים בהם כשכנים:
בסקר שערך מכון גיאוקרטוגרפיה בתחילת 2006 התברר ש? 68 אחוז מהיהודים בי?
שראל מתנגדים לגור בבניין עם שכנים ערבים, 46 אחוז אינם מעוניינים שערבי יבקר
בביתם, 41 אחוז תומכים בהפרדה במקומות בילוי ו? 34 אחוז סבורים כי הערבים הם עם
נחות. לפי סקר אחר של גיאוקרטוגרפיה, שנערך ביוני 2009 , ושכלל 750 מרואיינים בני
18 שנה ויותר, מתברר כי 50 אחוז מהישראלים אינם מוכנים לגור ליד אדם בעל |
|  | |
 |
|
|
