לבקשת אחד מחברי הפורום הנכבדים אני מפרסם ביקורת על סרט תיעודי נפלא שראיתי לאחרונה.
הסרט 'מחבואים' – במאים: מנחם דאום ואורן רודבסקי.
http://www.shmone.co.il/program.asp?prog_id=229&nose=17
הסרט מתעד מסעו של מנחם דאום, אשתו, ובעיקר בניו החרדיים, לבחינת שורשי משפחתם בפולניה הגויית והמנוכרת. כשסיפור הצלתו חמיו של מנחם סבם של שני בניו מציפורני הנאציים בתקופת השואה, משמש כנקודת מוצא למסע הארוך והלא נודע הזה. להתחקות עד כמה שניתן אודות אי אלו אנשים ומקומות הקשורים לסיפור ההצלה הפלאי אותו הוא חווה (לצידם של עוד שניים מאחיו). הקשר הלכאורה מלאכותי שמותח הבמאי בין החלק הראשון של הסרט שבו הוא בוחר להתעמת עם ילדיו בסוגיה תיאולוגית רבת משמעות אודות מעמדו של ה-'גוי' בעיניה של היהדות זו המסורתית, וזו האולטרה אורתודוקסית בימינו אנו. לבין החלק השני – חלק הארי של הסרט, שבו כאמור יוצאים בני משפחת 'דאום' למסע שורשים בפולניה, מתגלה ככול שמתקדם המסע כלינק'ץ מופלא יותר ויותר, אשר מצליח לעלות את אירוע המפגש עם אותו זוג זקנים שהצילו את הסבא ואחיו לפני למעלה משישים שנה, לרמת שגב תיאולוגי מעמיקה.
הדיסוננס הבין דורי המתגלה בראשית הסרט בכול הנוגע ליחס ל-'אחר', אותו 'אחר' האוצר בחובו את תמצית הארכיטיפ של האחרות מנקודת ההתייחסות היהודית, ה"ה ה-'גוי'. ואם ב-'גוי' אמריקאי עסקינן, זה הפולני על אחת כמה וכמה. דיסוננס חריף שכזה הופך להיות אבן בוחן אמפירית במסע אליהם יוצאים בני המשפחה. לא עוד דיונים תיאורטיים מופשטים על מעמדו של הרוחני של הגוי בהלכה ובמחשבה היהודית, אלא התעמתות בלתי אמצעית עם תופעה אנושית טבעית פשוטה וכול כך, כול כך כבירה ונאצלת ! לפתע הדיון התיאורטי נראה כה חיוור וחסר פשר לעומת אותו גויה פולנית המספרת בטבעיות משתפכת על הרצון הפשוט להציל אנשים מידי רודפיהם, ולהבטיח את הישרדותם גם במחיר של סיכון חיים ממשי ויום יומי. המילים נאלמות, השפה נראית דלה ועילגת משהו בשביל לתאר את השגב האנושי הזה. אצילות מופלא שהתגלתה בתוך אותו ים של אופל וכאוס מוסרי וערכי. ואם היה חסר עוד משהו בשביל להשלים את האבסורד ששולט לעיתים בשיח היהודי-תיאורטי (לפחות זה הבא בגרסתו האורתודוקסית – הפשוטה), באה אמירתו החדה והנחרצת של אותו סבא יהודי שחב את חייו לזוג הפולני, כי הוא לחלוטין לא היה נוהג באותו מטבע בה נהגו כלפיו הזוג הפולני לו הסיטואציה הייתה הפוכה (ועוד לא דיברנו על ההתעלמות המופגנת שלו ושל אחיו במשך שנים מאלו שהצילו את חייהם, עד אשר אפילו גלוית דרישת שלום אחת לתרופה הם לא מצאו לנכון לשלוח).
אז זהו, שאכן אותה דומיה של התפעמות מצמיתה עוטפת את כולם ותהא דעתו אשר תהא. וכמו הייתה מידת ההשתוות נשזרת בין כולם (החל ביו"ר יד ושם דאז פרופ' שבח ווייס, וכלה בנינה בת ה10 המעניקה לזוג זר פרחים לאות הוקרה) כול שנותר הוא להתמסר להשתאות כמו הייתה זאת חווית אילומינציה עמוקה וסוחפת. 'הנה החושך יכסה ארץ ואור ה' עלייך זרח' – אלא שבמקרה זה ה-'ארץ' זו אירופה כולה שבה ניתן למשש את חושך הרשע והסיאוב המוסרי. ואור ה' זורח הפעם על אותם מתי מעט יחידים מיוחדים שאור הצורניות האלוהית נגה עליהם, ובהתנהגותם שימשו כאבוקת של אור צח ומצוחצח המאירה על הכתובת 'נעשה אדם בצלמינו כדמותנו' ! כן, והפעם (ולא רק) מדובר בבני אומות העולם. או כפי שקוראים מכונים בשפתם של בניו של מנחם, 'גויים' (מלעיל). ואילולא קרח אמרו הייתי קוראו בקול גדול בהקשר דידן – 'כי כול העדה כולם קדושים, ובתוכם ה'' !
וכאן לטעמי נעוצה גדלותו וייחודיותו האמיתית של הסרט. היכולת לצרף את הצופה לאותם רגעי הוד של השתאות. לטעת בו תחושה כי הוא נוכח במעמד התגלותי אינטימי. הסמי נאום אותו נושא הנכד במעמד הענקת מדלית 'חסידי אומות העולם' היה נשמע לי כמו טקסט ליטורגי צרוף המדבר על 'אתה הבדלת אנוש מראש'. ועל החוויה המזככת הזו לכשעצמה אני חש חובת תודה עצומה ליוצרי הסרט.
תוקן על ידי עצכח ב- 24/07/2007 12:09:20
