|
|
| נשלח ב-10/8/2007 12:39 |
 |
| |
השתקן1 פתח אשכול על נושא קרוב: המתודולוגיה של שינויים הלכתיים ועל ההרמנויטיקה (תיאוריות המשמעות) שביסודן.
כיון שאיני זוכר לינקים אחרים, העתקתי זאת לכאן. הנושא קרוב. מכמה בחינות:
א. הוא מציג מתודולוגיות של שינוי על ידי היצמדות מילה הכתובה ובאופן כללי להיבט הפורמלי של ההלכה בניגוד לטעם שמאחוריה.
ב. הוא מעורר את השאלה מתי זה נעשה ומתי לא.
על זה אני מוסיף: האם זה נעשה כתוצאה מהתפתחות היסטורית עצמאית ללא התערבות חכמי ההלכה, ומין "הצבעה ברגלים", כאשר דין מסויים מפסיק להיות רלוונטי ונעלם כי אין הזדמנות לקיימו - או שזה נעשה מתוך מעורבות וחישוב מוקדם של תלמידי החכמים האחראים, אשר בוחרים לפרשו "החוצה" או "פנימה" (במובן של לחדש את הדין על ידי החלתו בנסיבות מורחבות, דומות וכו').
ואלו דברי השתקן:
אבקש סליחה מראש, אם כאשר תקראו את מלותי, יפלט מפיכם מין 'אוווווף!. כבר דשנו בזה
אלף פעמים'. פשוט איני מצוי לגמרי בנבכי הפורום.
אין ספק שישנו תהליך של
הוספת 'קומות' בהרבה ממצוות התורה ותקנות חכמים. ישנה גם תופעה של הצמדות טרחנית
למלים שאינן עקריות.
שאלתי היא האם גם לכוון ההפוך-לכוון הקולא, ישנו כדבר
הזה.
וארצה לדבר על דין ספציפי: נעילת הסנדל ביום הכפורים ובתשעה באב. האם
אנשים שאינם מקבלים את התוספות המאוחרות והדקדוקים הקטנטנים, מקפידים שלא ללכת בנעל
שנוחותה זהה/דומה לנוחות מנעל עור? או שמא לקולא קאמרי, לחומרא לא קאמרי?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2007 14:08 |
|
| |
כבר כתבתי לעיל על היסוד העקרוני, ושאבתיו מהספר 'דרכה של תורה' לרב נחום אליעזר רבינוביץ', עמ' 11 ואילך, (ומקורו בדברי הרמב"ם במו"נ בכמה מקומות).
והנה יש משם להביא דוגמה מעניינת נוספת:
הלכות עבדים ט,ו:
וכן אסור לאדם לשחחר עבדו וכל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר 'לעלם בהם תעבדו' ואם שחררו משוחחר...ומותר לשחררו לדבר מצוה אפילו למצוה של דבריהם כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת הרי זה משחרר עבדו ומשלים בו המניין, וכן כל כיוצא בזה. וכן שפחה שנוהגין בה העם מנהג הפקר, והרי היא מכשול לחוטאים - כופין את רבה ומשחררה כדי שתנשא, ויסור המכשול וכן כל כיוצא בזה.
וכתב בספר הנ"ל, עמ' 18:
"כמה הלכתא גבירתא נשנו כאן...האיסור לשחרר עבדו אינו אלא מדרבנן, והיינו מפני שעוקף את הדין הלמד מן הכתוב 'לעולם בהם תעבודו' שאינו מאפשר מתן חירות...המשך לשונו שכל המשחרר עבדו 'עובר בעשה' - אילו דובר במצות עשה ממש לא היה מעתיק כאן לשון הגמרא בלא ביאור, אלא היה אומר "ביטל מצוות עשה" כדרכו בכל מקום (ראה הלכות ציצית ג,י)...והואיל ואין כאן מן התורה מצוה להשתעבד בו כי אם דין, לפיכך דבר זה נדחה בפני כל דבר מצוה אפילו מצוה של דבריהם.
נמצאנו למדים שעל אף העובדה שלא נתפרשה בתורה אפשרות לשחרור, באמת טמונה בחוק אפשרות כזו וחז"ל גילוה"
ושם בהערה 44 ציין - "בדפוסי הגמרות מופיעה קושיא 'מצוה הבאה בעבירה היא' ומתרצים 'מצוה דרבים שאני'....ברם ראה דקדוקי סופרים שיש כתבי יד שאינם גורסים לא את הקושיא ולא את התירוץ, וברור שכך היה לפי רבינו".
וכאן הבן מוסיף -
א) דוק, היטב גם בדוגמה השניה שברמב"ם, ואכמ"ל.
ב) כבר ביארתי כמה עקרונות, וארחיב קצת:
1) זיהוי סוג המצוה - מצות עשה, דין, עונש -
דין אינו אלא אופן של פרוצדורה עקרונית או אפשרית או ראשונית, אך אם ניתן להשיג זאת בעוד דרכים הרי ניתן ללכת בדרכים נוספות.
כך גם עונשים הרי הם מסורים לחכמים כבית דין ליישמם ולהתאימם עם המציאות. וכבר אמרו חכמים : "סנהדרין שהורגת וכו' ".
ואף יש מצוות מצות שהם סוג של מנגנון ענישה וכגון סוטה שבטלה (ולמי שלא מפרש שבטל הנס כברמב"ן דעת לנבון נקל שנשתנו התנאים), ועונשי הצרעת ועוד.
2) יש מצוות שגנוזה בתוכן אפשרות הביטול וכגון יבום וחליצה ובכך גילתה תורה על ייחודן.
המבין יבין שמצוות שיש בהן כפיה על הסדר חברתי - כגון יבום ומלך (ראה העמק דבר) וכדו', נראה שכבר התורה גילתה על מימדם התלוי במציאות החברתית, וגנזה בהם אפשרויות נוספות וגילו לנו אותם חכמים.
3) יש לדייק היטב בלשון התורה על הלשון בה מנוסחת המצוה, ואף שנלמדות מצוות עשה רבות מהמקרא, הלשון בהם נכתבו בתורה מורה על כוח חיובם - וכגון המנוסחאות בלשון "כי" וכגון "כי יקרא וכדו' ", ואכמ"ל.
4) לענ"ד יש ללמוד הרבה על דרך הלימוד של חכמים מן המקרא על המצוה, והמדקדק בספר המצוות לרמב"ם ישכיל מהיחס בין המקום בכתוב לדרך לימוד חז"ל שבמקרים רבים טרח רבינו להביאה, על המצוה, וכן יש ללמוד מניסוח המצוה בהלכות הראשונות בפרק במשנה תורה לו היא שייכת.
5) יש מצוות בהם הנושא הוא עמוק וקשה יותר. ראה בפולמוסי על אראל סגל על מצוות שמיטה, כי שם ביארתי דוגמה בולטת לכך בענין המצוה הזו.
6) המקרא אינו פיקציה (ועל כך כבר חלקתי עם ר' מיכי באשכול על פירוש המקרא), אדרבה כאמור לעיל בלשון המקרא סגנונו ותיאורו מובעת ההצבעה על סגנון המצוה, וממנה למדו חכמים.
ומכאן לענ"ד עוד יסוד חשוב על העיסוק אף במקרא ולאור הדרכים שלמדנו מחז"ל.
ולא באתי אלא לתת פתח לחכם המבין מדעתו, ודי בזה.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2007 18:27 |
|
| |
כמתעסק,
לא ברור לי מה כוונת הרב רבינוביץ' במושג 'דין' שבו כלול ה'לעולם בהם תעבודו'. הרי לפחות ממה שזכור לי (תוס' בריש מסכת שבת) יש רק שני מקרים שבהם מותר לבטל את הדין הזה - פריה ורביה שהיא מצוה רבה מיוחדת וכופין את רבו וכו', וצורך הרבים שהמקרה של ר"א ששיחרר עבדו הוא דוגמא שלו. מכאן יוצא שלפחות לדעת רב הראשונים מותר לבטל את המצוה הזו רק בשביל מצוות "גדולות" יותר, וזה הרי קיים בהרבה מצוות דאורייתא אחרות, מכל הסוגים כשיש התנגשות דינים.
האם יש לך עוד דוגמאות למה שהרב רבינוביץ' מגדיר כ'דין'? (אני מבטיח להתאמץ להשיג את הספר, בתמורה).
השתקן,
מהתרשמותי במהלך עשרות השנים שאני מגיע לבית כנסת ביום כיפור, רוב הציבור מבין שהכוונה באיסור נעילת הסנדל אינה להחלפת נעלי העור של שבת בנעלי נייק אייר מרופדות, אלא במשהו פחות נח. נכון שיש פה בעיה מה זה 'נח', אבל אין לדבר סוף - הרי גם ללכת יחף על השטיח בבית זה נח לרבים. כמו כן אני חושב שחלק מהעינוי בנעילת הסנדל הוא 'חוסר המכובדות' שבעניין, והשילוב של בגדי יום טוב עם נעלים שאינם נעלי עור יוצרים סוג של חוסר מכובדות כזו (אם יצא לך פעם ללכת כך במעלי יומא דכיפורא בעיר שרובה חילונים, תבין למה אני מתכוון....).
לגבי דברים אחרים - הפורום מלא באנשים שמנסים לקדם 'חומרות' כאלו. למשל, מיימוני כתב כמה פעמים שיש להניח תפילין במועד. אחרים כתבו כנגד היתרי שמיטה כאלו או אחרים, וכן על זו הדרך. גם בהבט רחב יותר, הרב שרלו למשל כתב פעם נגד שימוש במכירת חמץ בבתים פרטיים וכן על זו הדרך.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/8/2007 22:14 |
|
| |
ממללא
המושג 'דין' זו הגדרה של הרמב"ם -
והא לך תחילה לשונו של הרב רבינוביץ', שם עמ' 16 -
"ישנן מצוות המטילות עלינו חובה לעשות מעשים מסויימים או להמנע ממעשים אחרים. וישנן מצוות מסוג אחר לגמרי, והן שקראן רבינו (=הרמב"ם) 'דינים', הללו קובעות הגדרות משפטיות כגון: מה מהווה מעשה קנין תקף ומה לא; מה מטמא ומה מטהר; מי יכול להתחייב על פי חוזה מסויים ומי לא, המצוות המתייחסות לנושא העבדות הן מסוג דינים", עכ"ל.
כך מבואר מלשון הרמב"ם בספר המצוות עשה רלה:
"..הצווי שנצטוינו בדין עבד כנעני".
אבחנה זו יסודה ברמב"ם עשה צה :
"...בכל מקום שתשמעני מונה דין מן הדינין, שאין זה צווי לעשות דבר מסויים בהכרח, אלא המצוה היא שאנו מצווים לדון בדין זה באותו הדבר",
ויש עוד סוג דינים לה התייחס בעשה צו:
"...שאנו מונים כל מין ומין מן הטומאות מצוות עשה אין ענין שאנו חייבים להטמא בטומאה זו...אלא זה שהתורה אמרה כי הנוגע במין זה נטמא....כלומר הדין הזה שנצטוינו בו הוא מצוה וכו' " - עיי"ש באורך.
כלומר יש מצוות שיש בהן אופן של הגדרה משפטית כשמתקיימת מציאות מסויימת יש אופן כיצד לפעול ולהוציא אל הפועל את צוויו התורה.
ויש עוד להרחיב בענין, אך הצבעתי על העיקרון.
דינים שהשמיע הרמב"ם, כגון:
עשה צה: "לדון בהפר נדרים".
וכן גירושין עשה רכב - 'דין הגט'.
ובדומה להגדרה השניה - בענין נזקים - "לדון בנזקי בהמה" וכן לשאר האבות נזקים.
והמשכיל יבין שאף באלו אין צווי פרטי לאדם מישראל כצווי פרטי לעשות או לא לעשות, אלא יש בהם משפטים כיצד תתנהל החברה, שיש לדיינים להוציא אל הפועל.
הערה:
גם היסוד של מצוות גדולות שהשמעת ע"פ הראשונים יש לדון בו טובא, ע"פ איזה פרמטר נגדיר כן, ולענין מה הוא חל, ואכמ"ל.
דעת לנבון נקל שאינו דומה ערך כגון פקו"נ למצות פו"ר, או לצורך הרבים - שאינו מצווה, ובוודאי שלענין השלמת מניין, ואכמ"ל.
|
|
|
|
|
|
