רבן גמליאל, ורבי יהושע . מחלוקת, ופיוס .

" ת"ר מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע א"ל תפלת ערבית רשות או חובה אמר ליה רשות בא לפני רבן גמליאל א"ל תפלת ערבית רשות או חובה א"ל חובה א"ל והלא ר' יהושע אמר לי רשות א"ל המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל תפלת ערבית רשות או חובה א"ל רבן גמליאל חובה אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה אמר ליה ר' יהושע לאו א"ל והלא משמך אמרו לי רשות אמר ליה יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך עמד רבי יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת ועכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי היה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ועמד אמרי עד כמה נצעריה וניזיל בר"ה אשתקד צעריה בבכורות במעשה דר' צדוק צעריה הכא נמי צעריה תא ונעבריה .  "

ברכות כז : http://kodesh.snunit.k12.il/b/l/l1104_027b.htm

 זה סיפור מרתק בן שלשה פרקים, רווי חידות וסמלים. סיפור על מחלוקת, וסיפור על פיוס. כל אחד מהם מזמין עיון לעצמו. 

הסוגיה בברכות היא הפרק האחרון בסיפור. קדמו לה -כמו שמתרעם העם 'מעשה דר' צדוק' , ומחלוקת בשאלת כשרותם של עדי ראייה. בשלשת המקרים רבי יהושע חולק על רבן גמליאל, ורבן גמליאל יוצא מגדרו כדי לכופף את רבי יהושע. הוא משפיל אותו ברבים ומאלץ אותו לחזור בו לעיני קהל ועדה.

אלא שאין המקרים שווים. אם במחלוקת על עדי הראייה התנהלותו של רבן גמליאל ניתנת להבנה, בשני האירועים האחרים, בכור כהן ותפילת ערבית, התגובה של רבן גמליאל פשוט לא מובנת.

"בר"ה אשתקד ציעריה".: הנה חלקה הראשון של המשנה  בר"ה
" משנה  מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. א"ר יוחנן בן נורי עדי שקר הם. כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל. ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן ר"ג. אמר רבי דוסא בן הורכינס עדי שקר הן היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה, אמר לו רבי יהושע רואה אני את דבריך שלח לו ר"ג גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביוה"כ שחל להיות בחשבונך.."

ר"ה דף כד :  http://kodesh.snunit.k12.il/b/l/l2402_025a.htm

אפשר כמובן לשאול מדוע משפיל אותו רבן גמליאל לעיני כל, מדוע הוא כופה עליו חילול חג פומבי – במקלך ובמעותיך, מדוע אסור לר' יהושע לחלוק עליו בשאלה האם עדים כשרים לפנינו או עדי שקר, אלא שזה בדיוק העניין . רבי יהושע לא רק פוסל את עדי הראייה, וזו לא שאלה הלכתית תיאורטית. הוא באמת מתכוון לעשות לעצמו יום כיפור פרטי. להתעלם מהמועד שקובע הנשיא.
לרבן גמליאל כנשיא יש אחריות כוללת להנהגת העם. העצמאות  של רבי יהושע במקרה הזה מערערת את מעמדו וקביעותיו. אם רבי יהושע הזקן, אב בית הדין, עושה לעצמו יום כיפור פרטי, אם רבי יהושע לא רואה את קביעת המועדים של הנשיא כמחייבת,  מדוע שכל אחד לא יקבע לעצמו מעתה חגים ומועדים, רבן גמליאל אמנם משפיל אותו וגוזר עליו לחלל את החג שלו בפרהסיא אבל ההשפלה היא ממין העניין . יש מועד אחד לחג , והנשיא הוא שקובע אותו. זוהי לכאורה דרישתו של רבן גמליאל .

 אבל מה יש בשאלת החובה של תפילת ערבית שמוציא אותו מכליו?  במה שונה היא משאר הלכות השנויות במחלוקת, וכי זו פעם ראשונה שחלוקים עליו חבריו, ואפילו סבר ר"ג כי זו שאלה הרת גורל, מדוע שלא יקרא אליו את רבי יהושע ויעמידו על טעותו, לשם מה מופע ההשפלה הזה, "המתן עד שיכנסו בעלי תריסין",  אם רבי יהושע אמר לך רשות, משיב ר"ג לתלמיד- בוא ושאל אותי שוב לעיני כולם ואני כבר אעמידנו על מקומו . הוא כבר יתחרט על העצמאות שלו <לפי אחד הפירושים בעלי התריסין הם שוטרי המלך !>

 למה ?

 נכנסו בעלי התריסין,  עמד השואל ושאל תפלת ערבית רשות או חובה.
 רבן גמליאל משיב חובה ומיד פונה לתלמידים " כלום יש אדם שחולק בדבר הזה ?" , אם היה מי שחשב לחלוק , עכשיו הוא כבר לא יעז, 'כלום יש אדם שחולק' הוא ניסוח משתק. רבן גמליאל לא מחפש חכמים שיקלקלו לו את תוכניתו. רבי יהושע מבין לאן הדברים מתגלגלים, הוא כבר היה בסיפור הזה והוא מנסה לכבות את האש המתלהטת. 'לא' הוא משיב. אתה בטח מכווין אלי, ובכן לא. אני חוזר בי. רבן גמליאל יכול  היה להסתפק בכניעה הזו,  אבל הוא לא מניח לו. "והלא משמך אמרו לי ... קום עמוד על רגליך ויעידו בך" יעידו, כאילו היה נאשם שיש לחשוף את קלונו ברבים.

 "עמד רבי יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת ועכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי". כמה זעם עצור בניסוח הזה. 'אלמלא אני חי והוא מת'.

 מה רוצה רבן גמליאל מרבי יהושע ?

 'מעשה דרבי צדוק'  דומה מאוד לסיפור שלנו .

 " רבי צדוק הוה ליה בוכרא רמא ליה שערי בסלי [נסריה כיילי ערובה ערבה קלופה] בהדי דקאכיל איבזע שיפתיה. אתא לקמיה דרבי יהושע אמר ליה כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ, אמר לו רבי יהושע הן. אתא לקמיה דרבן גמליאל אמר ליה חילקנו בין חבר לעם הארץ אמר ליה רבן גמליאל לא אמר ליה והא רבי יהושע אמר לי הן, אמר לו המתן עד שיעלו בעלי תריסין לבית המדרש כיון שנכנסו לבית המדרש עמד השואל ושאל כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ א"ל רבי יהושע לאו א"ל רבן גמליאל והלא משמך אמרו לי הן, יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר היאך אעשה אילמלי אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת עכשיו שאני חי והוא חי היאך חי יכול להכחיש את החי והיה ר"ג עומד ודורש ור' יהושע עומד על רגליו עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן עמוד ועמד:"

 בכורות לו .    http://kodesh.snunit.k12.il/b/l/l5405_036a.htm 

בכורו של רבי צדוק רעב, נתן לו רבי צדוק סל מלא שעורים. אכל ופצע את שפתו. ההלכה היא שכהן לא נאמן לומר איך נפצע בכורו. רבי צדוק שואל את רבי יהושע, האם יש מקום לחלק בין כהנים ת"ח לעמי ארצות, מאחר וטעמה של ההלכה הוא שלא יבואו הכהנים לפצוע בידים את בכורם ולומר מעצמו ארע. וכי ת"ח  חשודים לשקר, זו שאלתו של רבי צדוק. ורבי יהושע מסכים איתו.
 מה לא נכון בהיגיון של רבי יהושע, יכול רבן גמליאל לסבור שלא פלוג, ויכול רבי יהושע לחלוק עליו. מדוע הוא בכלל כועס, הסיפור שמתפתח דומה מאוד לסיפור בברכות  "המתן עד שיכנסו", "עמוד על רגליך" , וכ"ו. כאילו משהו מהותי ומאיים מתחבא במחלוקת התמימה הזו. כל כך מאיים שחייבים ללחום בו בבית המדרש לעיני כל התלמידים. 

 מה בשני הסיפורים האלה מוציא את רבן גמליאל מכליו ?

 " היה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד על רגליו !  עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ועמד. אמרי עד כמה נצעריה וניזיל בר"ה אשתקד צעריה בבכורות במעשה דר' צדוק צעריה, הכא נמי צעריה, תא ונעבריה."  < ברכות >  

העם (עמך) הוא שמחליט להדיח את רבן גמליאל, לא החכמים. את העם לא מעניינת השאלה מי מהם צודק, או מה נסתר בויכוח הגלוי , ההתנהגות של הנשיא לא ראויה בעיניהם, לא מביישים ומצערים כך בן אדם בפומבי בטח לא את רבי יהושע , פעם פעמיים סלחו לו, לא עוד. תא ונעבריה.