שמיטה

טעמים נוספים הם אמונה בבורא העולם שברא את העולם בשישה ימים ונח בשביעי, חיזוק הביטחון בבורא עולם שידאג לפרנסת החקלאים גם כשאינם עובדים, ועוד.

ישנם פרשנים המוסיפים טעם חקלאי למצוות שמיטת הקרקעות: טיוב הקרקע. שמיטת הקרקע לשנה משפרת את איכותה. טעם נוסף שניתן לשמיטה היא חיסול מזיקים אשר ימותו עקב מחסור בתוצרת.

מהתורה אסור בשנת השמיטה לזרוע ולזמור, שהן המלאכות הגורמות לצמחים לצמוח, וכן אסור לקצור ולבצור, שהן המלאכות בהן אוספים את היבול שגדל. למרות שהאיסור על זריעה וזמירה הוא מוחלט, האיסור על קצירה ובצירה היא רק כאשר הן נעשות כמלאכה חקלאית - "כדרך הקוצרים". מותר על פי התורה לאסוף מעט יבול לצורך תצרוכת עצמית.

בנוסף ישנן מלאכות השנויות במחלוקת האם הן אסורות מהתורה או מדרבנן, והן המלאכות שיש להן אותה מטרה, כמו נטיעה, הברכה, חרישה לאחר הזריעה (אשר יש טוענים שהוא גם מהתורה) ודישון. בנוסף, אסרו חז"ל מלאכות רבות המתלוות לפעילות החקלאית כמו יישור הקרקע לקראת זריעה. עם זאת, מותר לבצע עבודות על מנת למנוע מעצים וצמחים למות, כמו השקיה.

איסור תוספת שביעית משמעו שאין לעבד את הקרקע בסןף השנה השישית לצורך השנה השביעית, וכן איסור לקצור בשנה השמינית את תבואת השנה השביעית.

היבול הגדל בשנת השמיטה מעצמו מיועד על פי התורה לאכילה על ידי אנשים פרטיים האוספים אותו בעצמם ומה שנשאר נותר לחיות או נרקב. אולם מכיוון שהיו אנשים רבים שהיו זורעים את שדותיהם וטוענים שהתוצרת צמחה מעצמה, גזרו חז"ל איסור על תוצרת של צמחים חד-שנתיים הגדלים במהלך השמיטה גם אם צמחו מאליהם. איסור זה נקרא איסור ספיחין. איסור ספיחין אינו חל על פירות הגדלים על עצים וצמחים רב-שנתיים.

להלכה נפסק כי מצות השמיטה תלויה בהימצאותם של רוב היהודים על אדמתם, ולכן מאז גלות בית שני השמיטה אינה חלה מן התורה, אלא מתוקף דברי חכמים. כיוון שבזמן הגלות חיו בארץ יהודים מעטים, מצות השמיטה כמעט ולא קוימה כלל.