גישת יעוץ וסליחה בנישואין - להתבהרות

בגדול כשמדברים על ריפוי תחלואי הנפש אפשר להצביע על שתי גישות.

א. גישה ראשונה נוקטת שצריך להתרכז בחלקי הנפש שהם עדיין בריאים ולפתח אותם יותר, כך שהחלק הבריא של הנפש מתפשט יותר ויותר, עד שהוא מרפא את החלק החולה.

ב. הגישה השנייה היא, לטפל ישירות בחלק הנפש החולה, ולנסות לרפאות אותו.

הגישה הראשונה היא הגישה היהודית לאורך כל הדורות שקיבל את הבטוי הכי ברור והכי מפורש שלו בליקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב אזמרה לאלוקי בעודי. אבל גם לפני וגם אחרי ר' נחמן, הרי כל ספרי המוסר מלאים בזה שאדם הסובל מחסרון כל שהוא צריך להתחזק ביראה ובאהבה ועי"כ לבוא אל תיקון המידה הנצרכת.

הגישה השנייה גורסת שבכדי לתקן מידה כל שהוא צריך לטפל אתו ישירות. וכבר כתב ר' אייזיק שער בהקדמתו לספר חשבון הנפש של ר"מ לאפין, שאחד החידושים הגדולים של ספרו הוא גלוי המקור הנסתר של הקנאה.

והנה אדם שרוצה לשפר עצמו או שרוצה לשפר אחרים חייב לשאול, איזה היא הדרך הישרה שבה צריך להשקיע עיקר כוחותיו בכדי להתגבר על מכשולי היצר האורבים לאדם. וכאשר יבדוק את שתי הגישות לעומק יראה שהעיקר להשתמש בגישה הראשונה ולהתרחק כמה שאפשר מהגישה השנייה. וזה משום החסרונות העצומים שיש בגישה השנייה. ואסדרם אחת לאחת.

א. כשאדם הולך למטפל ומתרכזים בחסרונות הרי הוא צריך לחשוף המקומות הכי נסתרים והכי אישיים שלו. ועצם חשיפה זו חסרון היא. לכל אדם יש רשות היחיד שרק למתי מספר יש את הזכות ליכנס. כשאדם אינו שומר על הרשות היחיד שלו כראוי, הוא מאבד משהו מן הזהות שלו. באיזה זכות פולש מטפל זר, לתחום כל כך אישי?

ב. ברגע שאדם חושף את עולמו הפרטי, הרי שלמטפל יש כח עצום (Knowledge is power). לא כל מטפל מסוגל להשתמש בכוח הזה נכון. מכיר אני אשה אחת מטפלת שהפסיקה לעבוד בתחום דוקא בגלל שהיא לא הרגישה בנוח עם הכוח שהמטופל העניק לה. יש מקרים שהמטפלים השתלטו לגמרי על המטופל עד שהוא לא היה מסוגל לסרב להם. יש מקרים מוקצנים יותר שהמטופל שימש כלי לתסכולים או לתיאוריות המפוקפקות של המטפל והתוצאות ההרסניות השפיעו על המטופל עצמו ועל כל המעגל המשפחתי.

ג. כשמתרכזים בשלילי, לא ימלט שלפעמים פצעים שכבר הגלידו ונתרפאו נפתחים שוב. נמצא שהמטפל מזיק יותר ממה שהוא מרפא.

מאידך כשבונים על החיובי, תפקידו של המטפל הוא לא יותר מלמצוא את הדרך שבו האדם יכול להשתמש בכוחות שלו. אין את הבעיה של החדירה לפרטיות ולפיכך אין גם אפשרות למטפל לנצל את המעמד שלו. ומה עוד כשמתרכזים בחיובי הרי שאפשר לגלות דברים יפים שהמטופל עצמו לא היה מודע להם, ועי"כ לתת לו חיזוק נוסף ולבנות את האדם בצורה חיובית.

במסורת היהודית אין כמעט מקור לטיפול בגישה השנייה. למשל, אדם שדואג לפרנסה שלו, מייעצים אותו להרבות בתפילה. היינו שמנסים לקחת משהו שהוא טוב בו (התפילה) ולהמשיך את הכוח הזה גם אל המקום שבו הוא חלש (הביטחון). עד כמה שידוע לי לא נמצא מקור שממליץ לאדם שמרגיש חולשה בבטחון שיבדוק איזה בעיות היו לו בעבר ששוללות ממנו את היכולת להאמין. (יש ספרים שמייעצים לאדם היאך אפשר להאמין ולבטוח, החובת הלבבות למשל, אבל גם החובת הלבבות לא מייעץ לאדם לחשוב על העבר שלו בכדי לפתור את ההווה.)

חייבים לומר, שגם המטפל הכי מוכשר בעולם לפעמים אין לו ברירה אלא להשתמש בגישה השנייה בכדי לפתור בעיה. פעמים קורה שהבעיה כל כך עמוקה וכל כך מפריעה שאין מנוס מלטפל בבעיה ישירות.

מה שקורה בימינו הוא שנפתחו כל מיני קורסים של "יועצים" ו"יועצות" למיניהם. אחרי עשרים וחמשה שבועות של לימוד פעמיים בשבוע בערבים, מקבלים אנשים אלו תואר כל שהוא וכבר מוסמכים לטפל בבעיות עמוקות ומורכבות מאין כמוהן. אם היו מלמדים לאנשים אלו את הגישה הראשונה גרידא, אז ניחא. אדרבה שיעזרו לאנשים למצוא את החיובי. מה שקורה בפועל שיועצים אלו ברובם, מטפלים בבעיות בגישה השנייה. נמצא שיש אנשים עם כוח עצום שהם כלל לא ראויים עליו. התוצאות בשטח מפורסמות. יש אין ספור סיפורי זוועה על "יועצים" ו"יועצות" שהרסו וקלקלו והחריבו.

המטפלים עצמם הם לא אשמים היחידים. צריך להבין למה כל כך הרבה אנשים מרגישים בנוח לחשוף בפני אדם זר את המקומות הכי מקודשים שלהם. לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. נדמה לי שדורינו שמשופע בכל כך הרבה נוחיות ומותרות הוא כבר לא דור חזק נפשית. האישיות של האנשים לא נבנתה כראוי. חיים קשים מחשלים. ובימינו שרוב אנשים גדלים בצורה שעד גילאי עשרים לא ידעו מחסור או קושי כל שהוא, הרי שהם כבר לא יכולים להתמודד עם החיים כראוי. יהיה איך שיהיה, ההערכה העצמית והחברתית שבו זוכים ה"מטפלים" על "עבודתם" הוא מקומם ביותר.

[צ'אוטנג,

יש לי הרבה מה לומר, אבל אסתפק בהערה על כמה נקודות.
כתבת - "כשאדם הולך למטפל ומתרכזים בחסרונות הרי הוא צריך לחשוף המקומות הכי נסתרים והכי אישיים שלו. ועצם חשיפה זו חסרון היא. לכל אדם יש רשות היחיד שרק למתי מספר יש את הזכות ליכנס. כשאדם אינו שומר על הרשות היחיד שלו כראוי, הוא מאבד משהו מן הזהות שלו. באיזה זכות פולש מטפל זר, לתחום כל כך אישי?"
 
אני חושבת שלמרות שיש לכאורה הגיון גדול במה שאתה אומר יש בדברים פגם חמור מאוד ברמת הבנת המציאות והעולם. לפעמים, כשאדם "צריך" לחשוף את המקומות הכי נסתרים והכי אישיים שלו, ודוקא בפני "זר" או מישהו שהוא בעל תפקיד "רשמי" (וגם אם חשוב מאוד שהאדם הזה יעבור הכשרה ראויה, לצורך הנקודה הזו שלי זה בכלל לא משנה אם הוא למד חודשיים או 23 שנה, העיקר שיש תעודה על הקיר והמטופל רואה אותה, לפחות ברמה המטאפורית), הוא מצליח לעבור תהליך שלא היה מצליח לעבור עם חבר/ה, אמא/אבא, בת/בן זוג וכו'. לפעמים, רק מול האדם הנייטרלי, האובייקטיבי, שאין לו מעורבות בחיים, שאן שום בעיה לפגוע בו, להיות לידו חלש, טיפש, גועלי, מבולבל וכו' אפשר לעבור תהליך של ריפוי עצמי. נכון, זה כרוך בחשיפה, ובהכנסת אדם אחר אל תחום הפרט. לא תמיד זה קל, אבל גם לרופא אני מראה חלקים בגופי שאינם חשופים לקהל הרחב. זה עניין של בחירה של האדם עצמו, ומטפלים טובים (כמו רופאים טובים! ולצערי לא כולם כאלה בין אלה ובין אלה...) אינם דוחפים את הדלת בכוח כדי להכנס אלא דופקים עליה בעדינות ומבקשים רשות. לטעמי, מטפלים טובים גם גורמים לאדם להבין שלא הם ריפאו אותו, אלא הוא מרפא את עצמו, ובמובן מסוים זה בדיוק מה שהשיטה הראשונה שלך מדברת עליו.
אני מכירה אנשים שאומרים - "שטויות כל המטפלים האלה. אני יכולה לדבר עם עצמי ולפתור הכל לבד. בשביל מה אני צריכה את זה?" ובכן, איך לומר זאת בעדינות, דוקא אנשים אלה, בד"כ לא ממש פותרים הכל לבד, וכשיהיה להם קושי אמיתי וכאב גדול הם יניחו לגאוה (שלא צריך תעודה על הקיר בשביל להבין שהיא גם טפשות, במקרה הזה, ואולי גם פחד גדול מלהיות חלשה) למנוע מהם לקבל עזרה אמיתית וטובה (אגב, הטיעון הזה מזכיר לי מאוד את הטיעון  - "בשביל מה צריך את יו"כ? אני עושה חשבון נפש כל יום!" נו באמת...).

ועוד משהו -
מול אינספור סיפורי הזוועה שלך על מטפלים ויועצים שהרסו והחריבו, יש גם אינספור על כאלה שהצילו חיים ממש. אם תרצה, אוכל לספר לך כמה כאלה, המוכרים לי אישית.
אני תוהה אם חשבת, אולי ההרס והחורבן שאתה מזכיר קשורים באדם הספציפי (המטפל או המטופל)? אולי כי בכל מקצוע יש מי שמתאים לו ומי שלא? אולי כי לפעמים המצב באמת כ"כ חמור שפשוט אי אפשר כבר להועיל (כמו במחלה גופנית-סופנית, ח"ו)?

ולגבי השוואת הדורות -
פעם לא טיפלו. האם זה אומר שפעם לא היו בעיות? הרשה לי לפקפק ולהניח דוקא את ההיפך. אני לא חושבת שהדור של סבתא שלי היה בריא יותר בנפשו מהדור של היום, או לחילופין - הצליח לגדל ילדים בריאים יותר בנפשם. דומני, שה"חוזק הנפשי" שאתה מדבר עליו מורכב בעיקר מרסיסים של לא לבכות/לא להראות חולשה/לא לחשוף רגשות וכו'. אני לא בטוחה בכלל שזה מעיד על בריאות נפשית או אפילו על חוזק (אלא אם אתה מזהה חוזק עם אטימות רגשית וסוג של אוטיזם).]

צ'וטנג,

ייש"כ על הבהרת כוונתך

"דאגה בלב איש ישיחנה" גם כתוב ביהדות ואדרבה פתיחת רה"י לזולת היא מאפיין חיובי של דורנו שמלבד השיח עם מי [שאפשר] שאינו נגוע כמונו במבט על נגעינו [השווה: "אין אדם רואה נגעי עצמו"] עצם אי טאטוא מגרעותינו מתחת לשטיח וניתוחן, כבר מקדם לפיתרון [השווה: "שאלת חכם חצי תשובה"] ומעניק את הביטחון העצמי שאין עצמיותנו תלויה בהחבאת מגרעה זו או אחרת.

אתה צודק על הסיכון בחשיפה למטפלים בורים ו/או מניפולטיביים [ועי' בהודעת אמשלום] אך "אם אין סיכון אין סיכוי".

כל זה לא בא לשלול בכל מקרה את ה"גישה הראשונה" אותה אתה משבח ומיחס ליהדות [בגין מוהר"ן לעומת "חשבון הנפש" שנדמה שגילו כי מקורו אצל בנג'מין פרנקלין]. ברור שבשביל פצע קטן שמגליד מאליו ע"י הסחה חבל לעשות ניתוח מסובך, כואב ויקר. כן במטופלים שאינם רוצים ו/או מסוגלים להתמודד עם מגרעותיהם, חבל לגשת לעומק וכל מה שיכול להועיל להם קצת לדכך את כאבם זו ה"גישה הראשונה" שהיא כאקמול וכדומה.

אך נדמה שלטובת הדיון איך שהצגתו כדאי לחלקו לשלושה חלקים:
א. מעלות וחסרונות כל גישה וגישה,
ב. איך מכשירים מטפלים להתמחות מירבית ב"גישה השניה",
ג. על גישת היהדות לנושא אם ישנה ואם היא חד משמעית לכאן או לכאן.

לגבי עמדת היהדות שנראה שניתן לבנות ממנה מקורות לכל גישה והעיקר שיתרפא החולה, גם לו היתה נוטה לאיזה צד שהוא היא לא היתה באה לסתור ממצאים בשטח, גם אם זכו בהם היהודים בדרך "יפת אלוקים ליפת" ולכן עדיף למקד את הדיון בא' ובב' ורק אם תישאר איזו הכרעה בספק אז נוכל להשכיל ולראות בנועם פתרון היהדות [וכגישת ר"ג ז"ל לכל סוגיא]. אתה בא לכאן והכרעתך בידך המונעת דיון מהבאים לדון בסוגיא [ולמרות שבאשכול על סגנון ווטו המגונה טענתי שעדיף להציג דעה נחרצת כאשר האלטרנטיבה היא אי הצגתו בכלל, אבל בוודאי שלכתחילה כולם מודים שיש להשתדל להתחיל את הדיון מבראשית אם עדיין מסוגלים לזכור איך הגענו להכרעתנו כנראה מהודעתך המפורטת שעדיין לא נעלמו ממך צדדי הדיון גם אם מוטעים הם לדעתך.]

יסיח