"אתה לא נעלב, נכון?"

לפעמים אנשים לועגים לי, ואז שואלים אותי "נעלבת?" או אומרים "לא נעלבת, נכון?" ואני לא יודע מה לענות:
 * האמת היא שנעלבתי, אבל לא נעים לי להודות בזה, כי זה נראה לי ילדותי להיעלב משטויות כאלו, בשכל אני יודע שאין סיבה להיעלב.
 * מצד שני, להגיד "לא נעלבתי" זה שקר, אני לא רוצה לשקר.

מה לעשות?

מדוע בשכל אתה יודע שאין מה להיעלב?

פרימה: תודה, אני אנסה.

אזרחי: מדוע בשכל יש לי סיבה להיעלב מבדיחה שמישהו מספר עליי?

עלבון איננו רק לילדים, גם אנשים מבוגרים עשויים להתבייש.
תמר פחדה לבייש את יהודה ומר עוקבא ואשתו התחבאו בתנור בכדי שהעני לא יתבייש בעניותו ויקבל את מבוקשו בסתר.

אם הבדיחה מבוססת על חיסרון שיש בך זה לא מבייש אותך?

ואם הבדיחה סתם מצוצה מהאצבע, ויוצרת חיסרון מדומה [ שאין בך באמת אבל מבחינת כלל הציבור שומע הבדיחה אתה מצטייר כבעל חיסרון], זה לא מבייש אותך?

נראה שאיסור הלבנת פנים הוא ברבים.
נראה שכבוד האדם בעיני הציבור הוא תמריץ לחיים והיפך הכבוד הוא היפך מתמריץ החיים,

הלבנת פנים זה חוסר של דם בפנים, היינו משהו שמכווץ את האדם.

אראל, אם נעלבת בפועל, אז נראה שהדברים משפיעים עלייך.

זה שאתה מגדיר את העלבונות האלו כילדותיים וכאילו לא שייכים אליך, זה סוג של בריחה וכאילו אתה מראש לא שומר על כבודך.

בעצם אתה מראש ועוד לפני הפגיעה מוותר עליו.

זה לא צעד טוב.

זה לא חיים.

האנשים האלו שלועגים לך ["בצחוק"] צריכים לדעת שאינך מסכים לכך, שאתה מוחה בכך ומצפה מהם שיפסיקו או שאינך מעוניין בקשר נוסף איתם במתכונת הנוכחית.