בפרשת בראשית נאמר לאדם "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאוכלה"
ועוד נאמר שם "ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה - את כל ירק עשב לאוכלה".
וראוי לשים לב להבדל הלשון, שאצל האדם הודגש העניין של הזריעה, כלומר שהאדם יכול ממש למשול בצמחים, לגדלם ולעכל את טיבם הפנימי.
לעומת זאת החיות אינם יכולות אלא לאכול "את כל ירק עשב", רק הירקות, אולי התכונות החיצוניות והפשוטות - רק בהם מרגישה החיה.
והנה בפרשת נוח נאמר לאדם "ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חית הארץ... כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאוכלה כירק עשב נתתי לכם את כל. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו"
כלומר, אכילת הבשר ע"י האדם אינה כאכילת צמחים על ידי האדם, אלא כאכילת צמחים על ידי הבהמה, ללא יכולת לעכל את טיבם המהותי הפנימי של בעלי החיים. האדם אוכל בשר "כירק עשב" ולא כ"כל עשב זורע זרע". את הפנימיות של החיים - "בנפשו דמו" - לא תאכלו. ואף אסרה התורה לבני ישראל לא רק אכילת אבר מן החי, כי אם גם אכילת דם כלשהוא בכל מצב. ולמה? הרי התורה עצמה אמרה: "כי הדם הוא הנפש". גסות היא מצד האדם לנסות לפעול משהו בעצם החיים, כאילו בידיו הם.
וייתכן שזה גם טעם האיסור לבשר וחלב, שהחלב הוא נתינת החיים ממש ליונק, ואין ראוי לאכול הבשר הנאכל עם החלב המחייה, ואע"פ שחלב בפני עצמו הותר, כי סוף סוף הוא נחלב ואינו עוד בתפקיד מחייה, אבל הבהמה עצמה אסורה, ועל כן נאסר אפילו לאכול זה אחר זה מייד, כל עוד מורגש טעמו, וגזרו להפרידו לגמרי מסעודה לסעודה, שלא יורגש טעמם יחד בשום אופן.
וע"פ זה יש להבין את הביטוי הידוע בגמרא "כביעתא בכותחא", דוגמא לדבר שתשובתו היא פשוטה - האם מותר לאכול ביצה בחלב, כי הביצה לכאורה היא בשר, אבל בעצם היא אינה בגדר שיכול לינוק, ועל כן עוד איננה נחשבת לבעל חי שאסור לאוכלו עם המחייה.
תוקן על ידי אליקים7241 ב- 20/10/2017 01:28:17
 |
|
|
