כל הדמעות

כשעצובים הולכים לים

לכן הים מלוח

זקן אחד ראיתי פעם שהיה בירושלים, והיה שמח שהוא בירושלים. רק דבר אחד היה חסר לו בירושלים והיה משתוקק אליו. ירושלים עיה"ק אינה חסרה דבר, ואין אדם צריך בה למאום. ובאמת לא היה חסר הזקן דבר חוץ מאותו דבר. שהיה אוהב את ירושלים ומתענג על אוירה ושמח בבנינה. ודבר שהיה חסר לו ואינו בירושלים הוא הים, שמאז שבא בשערי ירושלים לא ראה את הים.

אותו זקן לא מבני ירושלים היה. בן למעלה מתשעים שנים היה, ולא דר בירושלים אלא משהיה בן שמונים ושש שנים. מילידי אוקראינה היה, מעיר אודסה, ומיום שעמד על דעתו ביקש לבוא לירושלים. אלא שרבו הצרות ותכפו היסורים ורק כשהיה בן שמונים ושש שנים נפתחו שערי אוקראינה והיה יכול יהודי לצאת מאודסה ולדור בירושלים. וכשבא לארץ ישראל היה בנו מסרהב בו שידור עמו בעירו שבשפלה. שרצה בנו לכבדו ולדאוג לכל צרכיו. אבל אותו זקן לא רצה לדור אלא בירושלים, שאמר, אפשר שהיו אבותי ממללים לשנה הבאה בירושלים ועתה משבאה לידי אחמיצנה. מיום שעמדתי על דעתי ביקשתי לבוא לירושלים. לא ישן בבית בנו אפילו בלילה ראשון אלא במלון ששכרה לו הסוכנות בירושלים. ובכל שבוע היה בנו בא לבקר אותו בירושלים.

יום אחד שהיה בנו מבקרו אמר לו, רצוני שאתה ואני נלך לים בתל-אביב. אמר לו, אבא, מיום שבאת לארץ ישראל לא יצאת מירושלים ואפילו לילה ראשון לן היית במלון ששכרה לך הסוכנות בירושלים. ועכשיו אתה מבקש לצאת לים בתל-אביב. אמר לו הן, שאיני יודע מתי אהיה רואה את הים. בוא ואספר לך מה שאירע עמי בים.

אמי עליה השלום נחה לבית עולמה כשהייתי בן י"ב שנים. ולאן הייתי נושא את אבלי, לים. בכל יום ויום הייתי הולך לנמל הגדול שבאודסה ומסתכל בים ובוכה. ביום שמלאו לי י"ג שנים ויום אחד ביקש אבי לעשות סעודה ולזמן לסעודה גדול שבעירנו ולא היה מוצא אותי. עד שאמרו לו חברי שאני אצל הים בנמל. בא וראה אותי בוכה ופצר בי בדברים שאבוא, שהיה יודע שעל אמי שאינה רואה בשמחתי אני בוכה. מאותו היום פסקתי מלילך לים. דומה אני שגבה הים שבאודסה בכך וכך מרוב דמעות ששפכתי לתוכו שנה תמימה.

שנה לאחר שנישאתי לאמך נתקדרו שמי אירופה במלחמה. היו מטוסים של גרמניה בשמי אודסה מפציצים את הנמל ואת קסרקטיני הצבא ואת הבתים. התחילו בני אודסה לברוח מבתיהם. תחילה היו בורחים בלילה וישנים במנהרות ובבורות שאז זמן ההפצצות. מיום ליום קרבו הגרמנים עד שהחלו בני העיר לעוזבה. ואם במי שאינם בני ברית כך, יהודים על אחת כמה וכמה שהיה להם לחשוש מפני הגרמנים. נטלו כליהם ומעט ממון שבידם וברחו מזרחה. אף אני הכנתי עצמי לילך עם היהודים שבעירי. ביום אחד שמנו בתרמיל הגדול מעט כלים ומעט בגדים ומזון, שנצרכנו לו לשלושה אנשים. בלילה באנו ללון בבור אחד, ונדברנו לצאת משתצא השמש קצת ויהיה מכיר איש את רעהו במרחק ד' אמות. אותו לילה רבתה ההתקפה ואף בור שהיינו בו הופצץ. בבוקר לא מצאנו את אבי בבור ולא ליד הבור. בצהרים מצאנוהו מוטל בבור אחר שעשתה הפצצה. כיון שיצתה השמועה שהגרמנים בשער העיר לא השתהתי לז' ימי האבל. נטלתי את התרמיל והלכתי אחרי האנשים שיצאו בשחר. כל אותה שעה שחיפשנו את אבי ושמצאנו את אבי ושקברנו את אבי לא ירדו עיני דמעות. משבאתי אצל הנמל וראיתי את הים היו הדמעות יורדות מעצמן עד שעמדתי ובכיתי. אותה שעה בכיתי על אמי ועל אבי ועל עירי. דומה אני שגבה הים שבאודסה עוד מרוב דמעות ששפכתי לתוכו.

משנסתיימה המלחמה שבתי לאודסה. פעמים שהייתי הולך לים יום יום, ופעמים שלא הייתי הולך לים לזמן מרובה. בראש השנה הייתי הולך לים עם מעט יהודים שלא נתייראו, והיינו אומרים שם תשליך. היו הם פורשים לקרן זוית ובוכים ואני פורש לקרן זוית ובוכה. הם בוכים מפני הצרות ומפני הגויים שאינם נותנים להתפלל ביום הקדוש כראוי, ואני בוכה מפני כל זאת ועוד בוכה על אמי ועל אבי. דומה אני שבכל שנה גבה הים שבאודסה מפני דמעות ששפכו היהודים לתוכו.

שנים הרבה דרתי באודסה וכל ימי ביקשתי לבוא לירושלים. יום אחד נתנה הממשלה רשות, ובאו אנשי הסוכנות לרשום יהודים שרוצים לבוא לארץ ישראל ולירושלים. אני שזקן הייתי לא רציתי ליטלטל עוד בדרכים, שכבר נחלשתי ועוד יותר נחלשה אמך. קשה היתה עלי פרידתך בני, אלא ששמחתי שאתה בא לארץ ישראל, אמרתי, מקום שלא זכו אבותי לבוא שמה זרעי יבוא שמה. יום שנסעת לארץ ישראל הלכתי לים. נזכרתי באותן רעות וצרות שהייתי בא אצל הים לבכות בהן ושמחתי שאיני בא אל הים היום אלא מתוך שמחה. שעוד שהייתי עצב שאני איני זוכה לעלות לארץ ישראל, הייתי שמח בך שאתה עולה לארץ ישראל. עד שבאתי להפרד מהים מתוך שמחה באו ואמרו לי שאמך נחלתה מרוב צערה שהולך אתה. עד שבאתי לבית הרפואה נחלתה הרבה ולא היתה מכירה בי. לא נצטערה הרבה במחלתה ומתה. ליום השביעי אחרי שבאתי אצלה בבית החיים הלכתי לים. משבאתי אצלו עמדתי ובכיתי על אמך, ועוד בכיתי שאינך עמי באבלי. דומה אני שגם באותו היום גבה הים שבאודסה מעט מדמעות ששפכתי בו.

משנותרתי ערירי באודסה באתי אצל משרד הסוכנות ונרשמתי לנסוע לארץ ישראל. יום שנפרדתי מעירי אודסה הלכתי לנמל לפינה שהייתי רגיל בה, ועמדתי ונזכרתי בכל שהיה לי באודסה מיום שנולדתי בה ועד אותו היום. עמדו הולכים ושבים ומלחים וסוורים ונוסעים ופקידים ואנשים שבנמל, וראו אותו זקן שאינו פוסק מלבכות. אותו היום בכיתי על אמי ועל אבי ועל אשתי ועל עירי, והיו דמעות שלי יורדות רותחות על לחיי ויורדות לים. נתגבה הים הרבה מרוב דמעות ונסער ונתחמם הים מרוב דמעות, עד שנעשה כסיר הרותח וחישבו אוניות שבנמל לישבר.

עתה אני בן יותר מתשעים שנה ואיני יודע כמה עוד יש עמי לחיות. אנא קחני לים, שאני רוצה ליפרד ממנו.

מייד נטל הבן את אביו במכוניתו ונסעו לתל-אביב. עמד הזקן סמוך למים ועמד הבן בריחוק ארבע אמות שלא להפריע את אביו בהרהוריו. ראה הזקן את הים ונתגברו עליו זכרונות של תשעים שנה. ירדו עיניו דמעות והיו מרתחות ויורדות והים כאילו עולה לקראתן ומקבלן. נגעו דמעות של אותו זקן שבארץ ישראל בדמעות של ילד שבאודסה שבן י"ב שנים והוא בוכה על אמו. ונגעו דמעות של זקן שבנו עמו בדמעות של צעיר שבורח מפני הגרמנים ואינו מתאבל על אביו כהלכתו. ונגעו דמעות של זקן בדמעות של מי שבוכה על אשת נעוריו שאינה עמו בזקנתו. ונגעו דמעות של יהודי שבארץ ישראל בדמעות ששפך על עירו שבגולה. ועם כל דמעה ודמעה נתנחם מעט מעט.

כל הדמעות הולכות אל הים והים איננו מלא. ראה הזקן שגבה הים בתל-אביב מעט, נפנה ואמר נחזור לירושלים. ולא היה בוכה יותר, שהיה בירושלים, וירושלים אינה חסרה דבר, אבל ים אין בה.

_________________

תוקן על ידי השכן ב- 20/10/2007 19:54:36