|
|
| נשלח ב-21/1/2018 08:22 |
|
| |
שמות יג/י ושמרת את החוקה... מימין ימימה. בעירובין (צו.) מוסכם כי הפס' בא לצמצם את הזמן ונחלקו אם הפס' עולה על שלפניו – תפילין – או על שלפני פניו – פסח. לא מובן מדוע לא לייחס את הפסוק לשלפניו. הרי או שעולה על כל הפרשה (פסח+תפילין) או רק על שלפניו ומדוע לא לייחסו לפחות גם לתפילין? אם נאמר כרשב"ם המפורסם שהפס' של תפילין פשוטו הוא רק צווי לזכור תמיד כאילו הם תכשיט בין עיניך וכו' מובן שהרי הצמצמום לזמן נוגד את מהות הפסוק. וכמדומה שזו באמת כוונת הרשב"ם שטרח להצמיד חפי' זה את ההסבר שלמימים ימימה עולה על פסח.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2019 20:52 |
|
| |
כט וַיֹּאמֶר משֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ. יש לדעת, על סמך מה הצהיר משה הצהרה זו? מדברי המדרש המובא ברמב"ן עולה, כי משה מדעת עצמו אמר כן, והקב"ה מילא את דבריו. וז"ל המדרש (שמו"ר יח א): <* style="margin: 0.5em 25px 0px 1px; padding: 25px 5px 5px; border: 1px solid #dbdbce; font-variant-numeric: inherit; font-variant-east-asian: inherit; font-stretch: inherit; font-size: 0.95em; line-height: inherit; font-family: "Lucida Grande", "Trebuchet MS", Verdana, Helvetica, Arial, sans-serif; vertical-align: baseline; quotes: none; background: url("./images/quote_rtl.gif") 99% 8px no-repeat #ebeadd; overflow: hidden; color: #333333;">אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: 'מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ' – זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר 'לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה'. וְהֵיאַךְ קִיֵּם? כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ פַּרְעֹה: 'עַד מָתַי אַתָּה נִכְנָס לְכָאן? לֵךְ מֵעָלָי, הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי!' אָמַר לוֹ משֶׁה: 'יָפֶה דִּבַּרְתָּ, לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה עֲדַיִן מִתְבַּקֶּשׁ לִי לְהוֹדִיעַ לְפַרְעֹה? מַכָּה אֶחָת! מִיָּד קָפַץ עָלָיו הָאֱלֹהִים, כִּבְיָכוֹל נִכְנַס בַּפָּלָטִין שֶׁל פַּרְעֹה, בִּשְׁבִיל משֶׁה שֶׁאָמַר לוֹ 'לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ', שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בַּדַּאי. *> אולם מלשון רש"י (מן המכילתא) אין משמע כן, שכן פירש וז"ל: <* style="margin: 0.5em 25px 0px 1px; padding: 25px 5px 5px; border: 1px solid #dbdbce; font-variant-numeric: inherit; font-variant-east-asian: inherit; font-stretch: inherit; font-size: 0.95em; line-height: inherit; font-family: "Lucida Grande", "Trebuchet MS", Verdana, Helvetica, Arial, sans-serif; vertical-align: baseline; quotes: none; background: url("./images/quote_rtl.gif") 99% 8px no-repeat #ebeadd; overflow: hidden; color: #333333;">'כֵּן דִּבַּרְתָּ' - יָפֶה דִּבַּרְתָּ, וּבִזְמַנּוֹ דִּבַּרְתָּ, אֱמֶת שֶׁלֹּא אוֹסִיף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ. *>הרי שמשה ידע כי לאחר צאתו מפרעה הפעם שוב אין עתיד הוא להישלח אליו בשליחות נוספת, ונשאלת השאלה: מנא ידע?
וצריך לומר: שתיכף ומיד לאחר אזהרת פרעה 'הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי' נאמרה לו הנבואה של 'עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם, אַחֲרֵי-כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה', ולאחר מכן, על יסוד נבואה זו, השיב לפרעה 'כֵּן דִּבַּרְתָּ'. וכן הוא לשון המדרש על פסוק זה (שמו"ר יד ד): <* style="margin: 0.5em 25px 0px 1px; padding: 25px 5px 5px; border: 1px solid #dbdbce; font-variant-numeric: inherit; font-variant-east-asian: inherit; font-stretch: inherit; font-size: 0.95em; line-height: inherit; font-family: "Lucida Grande", "Trebuchet MS", Verdana, Helvetica, Arial, sans-serif; vertical-align: baseline; quotes: none; background: url("./images/quote_rtl.gif") 99% 8px no-repeat #ebeadd; overflow: hidden; color: #333333;">יָפֶה כִּוַּנְתָּ שֶׁלֹּא אוֹסִיף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ, שֶׁכֵּן אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר. *>
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2019 17:15 |
|
| |
"וישא העם את בצקו טרם יחמץ" הנראה שעד עתה ציווה הקב"ה למשה אודות פסח דורות שיהא שבעה ימים, ופסח מצרים אולי רק לילה אחד, ואכן לא מצינו שמשה אמר להם הציווי אודות שבעה ימים כי אם לאחר מכן לאחר הציווי בפרשת קדש לי, ועל כן התכוננו להכין בצק כרגיל, אך לא הספיקו להכינו, וייתכן שהכל היה כדי שהכל ייעשה ללא תכנון רק פתאום יגלו שהם צריכים להכין מצות, וכך יקיימו החג, ומתוך כך יהא להם סימן, ואז "וישא העם את בצקו טרם יחמץ" (פס' ל"ד), נשאו בצק ועדיין חשבו לאפותו, אבל לאחר ש"ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה" (פס' ל"ז), אז כבר עבר זמן ו"ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, כי לא חמץ" (פס' ל"ט) כי לא חמץ פי' כי לא יכל להחמיץ, פי' כיוון שעבר כבר זמן לא יכלו להחמיצו, ועל כן אפוהו מצות. ורק לאחר שסיים כל הסיפור, כיצד יצאו עם בצק בתחילת הכנתו, ויצאו ממצרים, ואפו מצות, רק כעת מתפנה לסכם הסיפור, "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה" וכו' (פס' מ"א)
|
|
|
|
|