שברים של שלמות (סיפור)

זה לא מכבר שלבו חמוץ עליו, שבור הוא לרסיסים ואין מנחם לו. בדד ישב. חי  גלמוד בעולם. השנים היפות בצעירותו נמוגו כמו בועות הסבון שמפריחים הילדים בהצמדת אגודל ואצבע. מבריקות הן לאורה של שמש, נראות הן קסומות משהו, עד שמתנפצות הן לרסיסי זעירים, ניתזות לכל עבר.

בלילות היה משכל רגליו ומשלב ידיו  על חזהו מסב אדן החלון. שנצי הווילון סנטו בו עם כל משב רוח קל, אך לא נד הוא כהוא זה. שקוע היה בהרהורים נוגים. הביט הוא אל הלבנה, מבהיקה היתה באותו הליל, זכה ומלאה עד כדי שלישה. מדמיין היה לעצמו את ספרי האגדות הילדותיים, בהם השמש החייכנית הייתה מנהלת דיאלוג עם שליש הירח מוסף האף וקרוץ העין. חושב היה על שמשו שלו שכבתה וכוכבו שלא דרך.

ענן דליל חלף ממעל והסתיר את נגה הלבנה, מחשבותיו נדדו על חייו החולפים להם לריק, על שנותיו שמלאו כל סתיו מחדש, מלאו השנים אך חסרו הן חיות.

ריסי עיניו נצמדו באיטיות עליון בכיוון תחתון, שמורות עיניו נעצמו. אך הוא המשיך לחוש ולחזות. ראה הוא את גלי הים מתנפצים על החול, חש הוא את הסחף בהמשכם חזרה עלי עומק.

צדף קטן ניתז לכיוונו שבור היה בצידו, חפן אותו בחוזקה בידו הימנית, לא הבין מדוע. הייתה ידו קמוצה בכוח, אף שרצה להשליך את הצדף לא יכול לה, סגורה ומסוגרת הייתה ידו, אצבעותיו קמוצות כמו מקשה.

היה אוחז הוא בידו את שבר הצדף, ממאן לנתקו. קשור הוא אליו ללא הסבר, כל מה שהיה לו הוא השבר ואותו לא נטש.

קול אלמותי לחש לו, קול ללא קול, שמע הוא את הלחש אך בד בבד שמע את השקט. מפעפע היה הלחש עמוק מתוכו, והיה הלחש מייסרו עד שלא יכול לו עוד ונתעורר.

כך היה אצלו בכל לילה. היה הלחש מתגבר ולוחש ויחד עימו הוא לא היה כלל. היה הלחש מנסר את מוחו ומייסר את נשמתו. "התנתק מהשבר", צרבה לו הלחישה כמאכולת אש, "התנתק.. תק  מהשבר... בר", הדהדה הלחישה הנוגה בקול פלצות. שמע הוא אך גם לא שמע.

עלה סתווי נשר לרגליו. היה יושב הוא על ספסל שחציו מוצל, ראשו מורכן ועיניו כבויות ומושפלות. אך העלה המרפרף על הארץ צד את עיניו. שחה והרימו. והיה מביט בשריגי העלה היבש, משוטט בעיניו בפתלתלות הקווים. משב רוח קל, העלה זע כדי לשומרו ידו נסגרה על העלה באחת. נשבר לו העלה בקול פחיסה ובידו פתיתים יבשים דוקרים משהו.

ואז שוב משב רוח נעים ועימו לחישה "התנתק מהשבר, התנתק...שבר". שמע הוא במעומעם, הבין אך לא שמע. עיניו עדיין חפשו את נפתולי העלה היבש ידו הקמוצה החלה להתרופף. נפרסו אצבעותיו וראה הוא את השבר בעיניים, ראה והביט, צפה ובחן. הפנים.

הרוח הניסה חלקיקי עלעלים, קיפצו הם על הרצפה והתרחקו. חלקם נתערבלו זה בזה ויחדיו בהרמוניה עם האבק המתרומם, כאילו פרצו במחול. ראה הוא גם ראה. הביט  בשמחת השברים המקפצים וממשיכים לדרכם. חש הוא איך שברם לא מנע מהם את התזוזה, שברם רק הפכם לחלקים רבים ודומים המרקדים יחדיו.

חשב בליבו, העלה לבדו ישכון, ומתוך שברו פורצת המשובה. כחלק יחיד בדד הוא וכשברים חלקיו פרוסים בעליזות.

היה נותן פורקן לשברו, היה אומר לו "צא", "את חייך חיה". והיה חיוך נסוך על פניו עת חש עצמו שברים מתרופפים, חש אך השברים נחלקים ויוצרים שלם אחד.

דמעה נצצה מול קרן שמש, אך נתן הוא לה ליגר בדרכה, לא תפסה בידו, רצה שלא תיבש לעולם. השבר היה ואינו.