צו

[הקיטרוג העדין על הטעמים לחץ לי על טריגר. למרות שאני בד"כ נמנע מלדבר על דקדוק או טעמי המקרא בשום מקום (כי בד"כ השומעים משתעממים קשות) שאני הכא שמי שלא מעוניין יכול לדלג בנקל כאשר הוא דולג על מפתן שאר ההודעות].

רוב כללי הטעמים לא מייגעים בכלל. הטעמים המפסיקים מגיעים בצורה מאד מסודרת ופשוטה לפי מדרגות ואפשר לסכם את הכללים שלהם בכמה פיסקאות. 'התחום' כולו פשוט מאד וטכני וקצת מוזר לי שהוא עדיין נחשב איזוטרי. בהרבה פסוקים יש לפיסוק הטעמים השפעה על הפרשנים והפרשנות, ולפחות את הבסיס זה נחמד לדעת. שמחה קוגוט כתב ספר 'המקרא בין טעמים לפרשנות' עם דוגמאות מנותחות לפי נושאים ופרשנים, והוא לטעמי ספר מוצלח מאד. [הוא לא התכוון לאסוף את הכל אלא רק דוגמאות מכל קטגוריה, ויש עוד דוגמאות לא מעטות להוסיף עליו. וגם הוא לא הביא מחלוקות בין התרגומים לטעמים (שהם בעצם הפירושים הקדומים ביותר שיש בידינו), ויש כאלה כמה וכמה, למשל שופטים ה,יח ועוד].

הטעמים מחולקים לארבע מדרגות (קיסרים מלכים מִשְׁנִים שָׁלִישִים). בכל קטע מבצעים חלוקה לשנים במקום ההפסקה העיקרי, כאשר הטעם המפסיק באמצע הוא ממדרגה אחת פחות מדרגתו של זה שאותו הוא מחלק (חוץ מאתנחתא שמחלק את סוף-פסוק והם שווי-מדרגה). וחוזר חלילה עד שלא נותרו מקומות הפסק, ושאר המילים מוטעמות בטעמים משרתים. ובמדרגה האחרונה כולם שלישים כל הדרך עד למטה ושם הכללים עמומים.
קיסרים סוף-פסוק ואתנחתא. מלכים סגול זקף וטפחא. המלך האחרון טפחא ושאר המלכים זקף, בפסוק ארוך המלך הראשון סגול. מִשְׁנִים זרקא רביעי פשטא ותביר. זרקא היא המשנה האחרון לפני סגול. פשטא המשנה האחרון לפני זקף. תביר המשנה האחרון לפני טפחא. שָׁלִישִׁים גרש ותלשא גדולה ומונח לגרמיה ופזר (מתי בא גרש ומתי תלשא גדולה אני לא יודע). ובספרים איוב משלי ותהלים יש טעמים אחרים.
המשנה הכללי הוא רביעי. אם צריכים לבוא שני רביעי סמוכים מידי (קשה למצוא כלל ברור, בערך 4 מילים מפרידות מאפשרות לשני רביעים 'להתרדף') אז הרביעי השני מוחלף במשנה הרלוונטי בתחום (זרקא או פשטא או תביר). וכאן יש כמה פרטים.
יש גם שינויי-צורה במקום שאין משרתים. סגול נהפך לשלשלת. זקף-קטן נהפך לזקף-גדול. פשטא נהפכת ליתיב (ובתנאי שההטעמה בהברה הראשונה). גרש נהפך לגרשיים (ובתנאי שההטעמה בהברה האחרונה). 

זה מספיק לרוב מוחלט של הפסוקים בתנ''ך. חריגים ומיוחדים יש אמנם כמה וכמה, ולפרט את כלליהם ולהוכיח אותם ולתעד את החריגים יכלו גליונות (דומני שר' ברויאר הוא האחרון שכילה על זה כמה וכמה גיליונות, וממה שאני זוכר יש מקומות שעלו בידיו כללים בערך כמספר הפרטים), אבל זה כבר הרבה פחות חשוב, ועיקרון פארטו הוותיק מופיע כאן במלוא הדרו. כללי המשרתים הם יותר פרטניים ואין בהם כמעט חשיבות. 

 
1. שְתַּים. מילה חריגה שבה יש דגש באות ת' בלי סיבה ברורה. רד''ק במכלול כותב שאנשי המזרח קראו את המילה עם א' גנובה אֶשְׁתַּיִם וכך הש' בשווא נח והת' דגושה כדין. אני חושב שאפשר להוכיח שפעם קראו את המילה הזאת באופן חריג שתים shtayim הש' בשווא נח (ולא shetayim), ולכן הת' דגושה.
והנה הראיה. פשטא מתחלפת ביתיב במקרה שיש לפניה טעם מפסיק וההטעמה בהברה הראשונה (קל מאד להיווכח בזה בכל התנך. אם זה חשוב למישהו אחפש פסוקים מכריחים. זה כלל פשוט שניכר במאות מקומות בלי גוזמא וכל הבודק ייווכח) אבל במילה 'שְׁתַּיִם' מופיע יתיב! (ויקרא כג,יז ועוד פעמיים ביחזקאל, ואולי יש עוד. והשווה ירמיה מח,לג 'וְיַיִן' שהניקוד זהה ל'שְׁתַּיִם' אבל מוטעם פשטא). אם קוראים אֶשְׁתַּיִם כמו שהציע רד''ק אז ההטעמה בהברה השנייה ואז צריך לבוא פשטא (במלעיל מסומן תרי-פשטין כשהפשטא הימנית במקום ההטעמה). אלא מוכח מכאן בבירור שבעלי הטעמים והניקוד קראו שתים הש' בשווא נח באופן חריג ולכן יש דגש קל בת' ולכן יש טעם יתיב.

2. שני שוואים בסוף מילה. דעת ר' יהודה חיוג' שהשווא השני נסמך אל המילה הבאה: 'וַיִשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי' קוראים 'וַיִשְׁ בְּמִמֶנּוּ שֶׁבִי'. ודעת ראב''ע בספר צחות לא כך כי ייתכן שהמילה הבאה מתחילה בשווא (או חטף שדינו כשווא) ואי אפשר שני שוואים נעים רצופים, כמו 'יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת'. ורד''ק במכלול הטיל פשרה ושוב הכריע ששני השוואים נחים כפי שאנו קוראים היום. ועל פי כללי משקל היתדות והתנועות בפיוט הספרדי אפשר להיווכח שאבן גבירול וריה''ל (שקדמו לרד''ק) אחזו בשיטת חיוג'. ולדעתי יש להוכיח שבעלי הטעמים קראו כדעת ראב''ע ורד''ק (נוסף על הוכחות רד''ק המכריעות בלי ספק ע''ש במכלול בשער דקדוק השמות שער השווא).
כי המשרת שלפני תביר הוא דרגא או מרכא. אם יש לכל היותר תנועה אחת בלבד (כלומר מאומה או שווא נע או חטף או תנועה אחת) בין הטעמת התביר להטעמת המשרת אז בא מרכא. ואחרת בא דרגא. והראיות לזה לאלפים בכל התנ''ך. אבל בא בירמיה טו,ו 'נָטַשְׁתְּ אֹתִי' מוטעם מרכא תביר. ואם קוראים 'נָטַשְׁ תְּאֹתִי' כפי שהציע חיוג' אז יש שווא נע ותנועה מפרידים בין ההטעמות וצריך לבוא דרגא תביר. אלא מוכח בבירור שבעלי הטעמים קראו שניהם בשווא נח.
[אגב, מהכלל הזה של משרתי התביר יש מקום להסיק לדעתי ששיטת בעלי הטעמים הייתה ששווא שאחרי תנועה ארוכה (גם לא מוטעמת) הוא שווא נח. אלא שהדבר תלוי בהערות מסורה (בר' יח,יח) והוא גופו די מוזר (כי בד"כ אין דגש חזק אחרי תנועה ארוכה לא מוטעמת) ולכן צריך להאריך בראיות ואיני יודע אם יש אוזן שומעת לזה]

ולהשומע ינעם וזהבו לא יועם.  

תוקן על ידי שולח_דברים ב- 23/03/2019 17:57:37