רלוונטיות 'ההשקפה' בחייו של שותמ"צ

לאחרונה נחשפתי לויכוח מעניין, וחשוב לי לקבל דעות נוספות.

כולנו יודעים שבשנות העשרה, הנער מתוודע אל יסודות הדת, כמו השגחה פרטית - אין אדם נוקף אצבעו למטה עד שמכריזין עליו מלמעלה, שהקב"ה משגיח על כל פעולה ופעולה שאנחנו עושים, המצלמה המפורסמת של החפץ חיים וכן ההקלטה וכהנה וכהנה.

צד א:
עם הזמן האדם מגלה, אם במודע ואם בתת, שמשמעות הדברים הללו אינה כה רלוונטית, כי המצב זהה בין עם אמונה כזאת ובין בלעדיה. ז"א גם לאחר ששנה ושילש, התלהב ונלחם על העמדה שהקב"ה משגיח וחורץ דין הרשע, הן למד עם הזמן שבסופו של דבר, המציאות פועלת כאילו ישנה השגחה כללית, או 'כאילו' יש טבע וכיוצא בזה ונמצא בסופו של עניין, שכל אותן עיקרים אינם עוד חלק אמיתי מניהול חייו וחוויותיו של האיש החרד. אמנם קשה להאמין שאדם מתנקה מזה לגמרי, אך כך טוענת טענה אחת - נושאי השקפה אינם נצחיים בחייו של האדם המאמין.

צד ב':
הצד האחר טוען, שאדם ממשיך לאחוז באותן אמונות, הוא מוסיף לדמות, אם כי אולי לעיתים תכופות פחות, שאלוקים משגיח עליו בכל רגע, ובגלל שלפני רגע התאפק מכעסו הנורא זכה למצוא את ארנקו שנאבד, וכן פחדים שונים מושרשים ונשארים רלוונטיים, בהתאם לתפיסה הראשונית של שכר ועונש, וכן כל כיוצא באלו מיסודות ההשקפה שהפכו לחלק מעיקרי הדת.

לדידי, צד ב' נראה יותר נכון. לפי הכירותי את הציבור החרדי ומעט גם את הדתי, מונחים אלו מנחים כל בית שהתורה והמצוות אינם רק רוטינה, ויש הרבה כאלו, אולי שלושים אחוז מכל מגזר, ועשרים נוספים שיום כך ויום אחרתץ, והחמישים האחרים המושפיעים מהלך רוח זה, אם לעיתים ואם תכופות. הצד' הא' הטוען שאדם אינו מתעשר או מעני מאופן השקפתו הנערותית, שכן מתנער הוא הימנה באופן טבעי במשך השנים, נראית לי לא מבוססת.

אשמח לחוות דעת הציבור דכאן
תודה

יש אנשים שזו פרנסתם..