ענווה וגאווה

(וסתם הערה, מכאן אנו שבים לשאלת מידת הצדקות ה'נכונה' והיחס לצדקות יתרה, כי אם אנו רואים שהמלך מחד נוהג מלכותו כדרך המלך שמחוייב לנהוג שררה, ומאידך מחוייב גם להשפיל עצמו בכריעה במשך כל התפילה, לשם דוגמא, ופה הרי אין אומרים שצדקות זו באה כביכול לכסות על מידת גאווה פסולה, או שהיא אינה מדודה כראוי, או שהיא כביכול תרופה למי שהלך בדרך שאינה נכונה (אם כי יש בזה משהו מה"או" האחרון.) אלא כל אדם נמצא בחייו במצבים שונים, ולפעמים הדרך הנכונה היא קצת להקצין, וכמו כן המלך הדרך הנכונה עבורו היא להקצין מעט בעניין זה, כמובן לא הקצנה של ממש, אבל הקצנה שיהיה די בה בשביל התכלית המצטרך ממנה)

והנה אמרו ש'אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד', והנה בהתפללו שם יכרע יותר משאר אדם, וכאילו אמר 'לעניות דעתי הקובעת', ומסתמא זה נראה כלעג, אבל יש מצבים שבהם אדם צריך לדעת לאחוז בזה וגם בזה, וכמו כן מצינו בדוד עצמו שדרשו עליו חז"ל את השם 'עדינו העצני' שהיה מעדן עצמו כתולעת בלימוד תורה ומתקשה כעץ במלחמה, כי ידע לעשות 'הפרדת רשויות', ואין לערבב תחומים, (ולפיכך דווקא המלך הוא המותר לפרוץ גדר ואין ממחים בידו (ודרשו על צזה את השם 'פרץ'), ופשוט שלא הותר לו להגחים מעשיו, אלא שהמלך מסתמא יודע הגבולות הנכונים, אבל בסתם 'ופורץ גדר ישכנו נחש'.) ועוד אכתוב מזה בעניין יוסף ואחיו בל"נ.

 רמב"ם הלכות דעות פ"ב

ה  [ג] ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר--והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד.  ולפיכך נאמר במשה רבנו "עניו מאוד" (במדבר יב,ג), ולא נאמר עניו בלבד.  ולפיכך ציוו חכמים, מאוד מאוד הוי שפל רוח.  ועוד אמרו שכל המגביה ליבו--כפר בעיקר, שנאמר "ורם, לבבך; ושכחת את ה' אלוהיך" (דברים ח,יד).  ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח, ואפילו מקצתה.

לצענערענע

אין צורך לפירוש מחודש כזה , ובטח לא בסיפור על ר' זכריה בן אבקולס.

כבר הפנו לתוספתא בשבת שאומרת כך: (מהדורת ליברמן פט"ז ה"ז)

בית הלל אומ' מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין בית שמיי אומ' מסלק את הטבלה כולה ומנערה.
זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמיי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המטה
אמ' ר' יוסה ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל

ברור מכאן שענוה הכונה חוסר יכולת או רצון להכריע.
וזה משתלב יפה עם מה שפירשתי, כי מה שאדם עושה לפי תומו היינו שהוא לא חושב שיש כאן משהו שהוא צריך להכריע
כשאדם נאבק עם יצרו, והוא צריך להכריע את יצרו (או להכריע האם לנטות אחרי יצרו או לא) זה לא ענוה אלא 'תוקף' בלשון הגמרא.

ללוצאטי,

יושל
עד כמה שאני זוכר המקור של ת"ח צריך שיהיה לו שמינית שבשמינית מן הגאווה וכו'


אולי תעזור ל,י   איפה המקור לאמירה  זו?

 סוטה פ"א ה - א"ר חייא בר אשי אמר רב ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית -

ופירש רש"י : משקל קטן הוא והיינו עוכלא כלומר צריך שיהיה בו מעט גאוה שלא יהו קלי הראש מסתוללין בו ויהא דבריו מתקבלין עליהן בעל כרחם

_________________

למיכה

"שמעתי מאחד מחכמי הפורום ש"ענו" זה משורש ענ"ו וו"ו ויו"ד מתחלפים, ולכן הוא מלשון עניין, כלומר אדם שמתייחס לעניין הבא לפניו באופן "ענייני".

כך כתבת.

הפרוש הזה לא נראה לי מתאים למקרים שהובאו.(משה היה ענו האם הכוונה 
ש התייחס באופן ענייני?)ואיך פרוש זה משתלב עם המקורות האחרים?
ליאיר ידידיה

"כשאדם נאבק עם יצרו, והוא צריך להכריע את יצרו (או להכריע האם לנטות אחרי יצרו או לא) זה לא ענוה אלא 'תוקף' בלשון הגמרא. "

כך כתבת.

הרי אתה הבאת את המקור שמדבר על ענותנותו של בועז והכוונה שהכריע את יצרו.

"כי מה שאדם עושה לפי תומו "

כך כתבת.


לפי זה ענווה היא תכונה שלילית שבה אדם פועל ללא מחשבה ושיקול דעת.?

כרגיל בעניני מלחמת היצר, אנו חייבים להשתמש למודל של נקודת הבחירה של הרב דסלר.

מדברי הרב דסלר עולה, שמה שמתחת לנקודת הבחירה, אין לאדם בו מאבק - והוא תמיד יגבר על יצרו, מה שאין כן מה שבנקודת הבחירה.

וזה לענ"ד כונת הגמרא, ענוה הכונה מה שמתחת לנקודת הבחירה, ועל כן לא צריך שיקול דעת אלא האדם כבר מעצמו נמשך אל הטוב, ותוקף הכונה מה בנקודת הבחירה שצריך הכרעה, והגמרא אומרת שמה שבנקודת הבחירה של אחד הוא מתחת לנקודת הבחירה של השני.

על כן ברור, שזה שהאדם לא הפעיל שיקול דעת זה למעליותא - שאין הוא צריך לשקול בדעתו האם להתגבר או לא, אלא כבר מעצמו הוא בוחר בטוב

וזה חוזר לדברי לעיל, שכל מה שמתחת לנקודת הבחירה שלנו, אנחנו לא מתגאים בו (כמו הנחת תפילין) והגאוה היא בעצם על ההתגברויות שלנו בנקודת הבחירה. ככל שעולים מעלה, מה שהיה בנקודת הבחירה שלנו נהיה מתחת לנקודת הבחירה שלנו ושוב אנו עושים אותו לפי תומנו

לנאחז

אכן, שם המקור כפי שהבאת,  ורק עצלות שלי לחפש כראוי היא שגרמה לי לפספס אותו [-  במעורפל היה זכור לי שיש מקור יותר רציני ממה שהבאתי]

אם כי, הדרש של הגר"א במקומו הוא עומד.