|
|
| נשלח ב-18/4/2015 22:25 |
 |
| |
הרחבה לדברים שכבר נידונו בחלקם
אנחנו מורגלים להבחין בין תחום איסור והיתר לתחום טומאה וטהרה. התחום הראשון שייך לכל יהודי ואילו השני מוגבל בעקרון לקודש ולמקדש.
אמנם אנחנו מסוגלים לדבר על מאכלים טמאים, אולם הכוונה היא למאכלים אסורים.
לעומת זאת, פשט הפסוקים בפרשת שמיני הוא שאין אבחנה בין הקטגוריות, התורה אינה מבחינה בין "מבשרם לא תאכלו" לבין "ובנבלתם לא תגעו". הוא הדין בפרשיות תזריע מצורע, הטומאה אינה מוצגת כשייכת לתחומי המקדש בלבד. קיים יוצא דופן אחד, ימי טוהר של יולדת שבהם נאמר שהיא אסורה להכנס למקדש ולגעת בקדש (ופשטיה דקרא, נגיעה ממש), דהיינו טומאה שמשמעותה לקדש ולמקדש בלבד.
האם זה לא סותר את חשיבתנו הרגילה?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/4/2015 23:29 |
|
| |
די ברור שאין איסור כללי לגעת בטומאה. ומה יעשה אדם שיש לו נבלה בשדה?! גם בטומאות היוצאות מגופו רואים בפסוקים שכל אשר יגע בו יטמא, אבל לא איסור על הנגיעה, ונראה שגם בפרשת שמיני צריך להבין כך.
לגבי מאכלות אסורות, לא בכל המאכלות האיסור נובע מטומאה. שים לב שזה נכון רק בחלק מהחיות, שכיוון שהן מסווגות כטמאות נהיות לזה שתי תוצאות - איסור אכילה ואיסור נגיעה (שאני מבין כהיטמאות בנגיעה). בחיות אחרות האיסור נובע רק מזה שהן שקץ. וע' על זה בהרחבה באחד מעיוני הרב סמט.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/4/2015 23:47 |
|
| |
לינק לא עובד
|
|
|
|
| נשלח ב-18/4/2015 23:54 |
|
| |
נכון, האתר קיצץ כמה אותיות בקישור... תיכנס פשוט ל- http://thetorah.com/
ותחפש בדף הבית את המילים "פרשת שמיני"
|
|
|
|
| נשלח ב-19/4/2016 21:03 |
|
| |
אני רוצה להציע הצעה לגבי טומאת בעל קרי, שכמה מחברי הפורום העירו עליה. לכאורה זו טומאה שחלה בכל מקרה, גם בהולדה (שעליה אמנם כתבתי באשכול על פרשת תזריע שייתכן שדווקא ההתחדשות שבלידה מצריכה "כפרה", ע"ש), וגם במצב שנקי מכל איסור, ואפילו נעשה ע"פ הלכה מפורשת.
********************
מאידך, ברור שהטומאה נובעת מאיזושהיא הרגשה של חוסר "טהרה" במובן הרגשי של המילה, הימשכות אחר החומר והתרחקות מחומריות. אלא שאם כן, איך זה יכול להיחשב ל"בסדר" על פי ההלכה? ואם לא די בזה, הרי המקובלים טענו שיכולים להיות בזה "עניינים"
*********************
לכן אני רוצה להציע שזוהי "טומאה מספק", כמו שמצינו מושגים דומים לזה אצל חז"ל - והיינו, שאמנם המעשה יכול להיות מותר ואפילו מחוייב, אבל תמיד עלול להתערב במעשה שמץ פסול, ע"ע מידת ה"יראת-חטא" ב"מסילת ישרים". ועל כן, משום שלא כל אחד יודע להבדיל, וגם היודע עלול לטעות, בין מעשה גשמי מגושם לבין מעשה גשמי הנעשה ממש לשם שמיים, וגם מי שלא טועה - הרי סוף סוף בעטיו של נחש הקדמוני כולנו בגדר נמשכים אחר הגשמיות, לכן גזרה תורה טומאה כללית על כל דבר הקשור לזה, בשוגג כמזיד, באונס כרצון, ובהיתר כבאיסור, ואף במי שגישתו היא הקדושה שבגישות.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/4/2016 22:23 |
|
| |
בעל קרי הוא לא אב הטומאה אלא ראשון והוא נטמא מהקרי עצמו (לא במגע אלא באופן מיוחד של העברת טומאה ביציאה), וכדברי הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאה ה,א:
"שכבת זרעאב מאבות הטומאות, מטמאה אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינה מטמאה במשא; ואין המיטמא בה, מטמא בגדים בשעת מגעו. ואחד הנוגע בה, או הרואה אותה מבשרושניהן ראשון לטומאה, דין תורה."
אמור מעתה, אין צורך להסביר מדוע הוא טמא בכל מצב כי הוא נטמא מהקרי. מה שצריך להסביר הוא מדוע הקרי עצמו טמא וזה נראה לי פחות בעיה.
רק אוסיף להעיר שלמרות שקרי היוצא הוא אב הטומאה והוא נשאר כך גם בגוף האישה, הרי שהעובר שנוצר ממנו איננו אב הטומאה, כלומר באמת קרי שנוצר ממנו וולד נטהר באופן כלשהו (ושמא י"ל שהיה טהור מעיקרא כפי שהוא בגוף הגבר, אבל יש לדחות שהאישה נטמאת במשכב מהקרי, ומכאן שהקרי הוא אב הטומאה גם כשהוא יוצא לגוף האישה; ואולי יש לדון מצד שיעור ומצד ביטול)
תוקן על ידי יש3 ב- 19/04/2016 22:26:06
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2016 09:01 |
|
| |
א. לא סתרת את דבריי.
ב. אני חושב שצריך להסביר גם למה שהקרי עצמו יהיה טמא. (לא פחות ממה שצריך להסביר למה המת טמא. ההסבר אולי פשוט, אבל צריך שהוא (ההסבר) יהיה קיים). ועל זה דבריי עכ"פ עונים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2019 17:55 |
|
| |
בטומאת זב
פרק ט"ו
פס' ב' "זובו טמא הוא" נראה פירושו שהזוב עצמו טמא
פס' ג' "טומאתו היא" נראה פירושו טומאה המטמאת את מקורה כלומר הזב עצמו
מפס' ד' עד פס' י"ב הולך ומונה הטומאות מהתקרבות יתר אל הטמא עד התקרבות מעט אל הטמא, ומנה ראשית משכב, ולא כתב השוכב על המשכב שזה פחות דרך להיות בפועל ופחות דרך לכתוב, אבל כתב עיקר דינו, ואח"כ טומאת מושב, שהיא קירבה פחות, ואחר כן הנוגע בבשר הזב, שלא נתקרב להיות שותף לדבריו אבל נגע בו, ואחר כן טומאת רוק שלא נגע, אלא שניתזא צינורא מפיו עליו, ואחר כן מרכב, שדרך הרוכבים להשתמש כולם במרכב אחד ומחליפים זה את מקומו של זה, ולפיכך זו קירבה פחות ממושב, ואחר כן נוגע בכלי, לפי הפשט נוגע במושב, נוגע בעלמא ולא יושב כדלעיל, אי נמי פשט אחר נוגע בכלי שנגע בו הזב, ואחר כן "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים" ונשוב בהמשך הדברים לביאור פסוק זה, ולבסוף נגיעת זב בכל כלי לגבי טומאת הכלי עצמו לעומת פס' י' שעסק בטהור הנוגע בכלי, ובפס' י"ב עוסק בכלי עצמו ללא שייכות לטהורים שנוגעים או לא נוגעים בו, ולפיכך מדובר בקירבה פחותה כדלעיל, שהכל לפי סדר הקירבה אל הטמא.
ונשוב לבאר פס' י"א, "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים", ויש להבין הלוא נכתב לעיל "והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב", ואם כן א' למה כפל הדין, וב' למה כאן כתב שטיפת ידי הזב בעלמא, אבל הפשט נראה בעיניי שכיוון שמנה הכל לפי סדר מקירבת יתר אל הטומאה עד קירבת מעט, והוא מדוייק גם כן בלשון הפסוק, שבפס' ז' כתב "והנוגע בבשר הזב" פירוש הטהור נוגע בטמא, והטהור פועל הפעולה, ולפיכך הוא מתקרב אל הטומאה יותר וקל ליטמא, לעומת פס' י"א "וכל אשר יגע בו הזב" פירוש הטמא נוגע בטהור, והטמא פועל הפעולה, ולפי הפשט הפירוש הוא שהטהור פחות נתקרב בכך אל הטומאה, ולפיכך אילו היה הזב עושה הכנה מינימלית של שטיפת ידיים היה בזה מקום לראות את הדברים אחרת, ואין הכי נמי שאפשר גם כן לפרש ש"ידיו לא שטף במים" לאו דווקא אלא עשה כל הכנה כדי למעט בטומאה בזמן שהצטרך להיות בקרבת הטהור, ואם מרוב חוסר הכנה הגיע לידי נגיעה, אז יש לו דין נוגע. וע"פ הסבר זה מובן גם למה בפס' ז' כתוב "הנוגע בבשר הזב" פירוש לאו דווקא בידיים של הזב, כי הטהור נוגע וידי הטהור ודאי ונגע בזב עצמו לאו דווקא בידיים של הזב, אבל בפס' י"א מיירי בטמא הנוגע, ולפיכך עיקר המוזכר הוא הידיים, ומכאן סמכו לנטילת ידיים מן התורה, שהפועל פעולה לכל הפחות יעשה הכנות מעין טהרה להרבות טהרה
תוקן על ידי אליקים7241 ב- 12/04/2019 16:09:18
|
|
|
|
|
|
