מבט שונה בנושא.
כאשר מגיעים לגיל ששים ומעלה, הרי הזכר, שעד גיל ששים ערכו היה 50 שקל - ערכו כעת הוא 15 שקל בלבד, פחות משליש מערכו הקודם, ואילו הנקבה, שעד גיל ששים ערכה היה 30 שקל - הרי שכעת, למרות שגם היא ערכה פוחת, אבל היא מתייצבת על שליש מערכה הקודם, באופן יחסי היא פוחתת פחות מן הזכר
הרב אלי' וולף
בסוף פרשת בחוקותי (כד, א-ח) כותבת התורה את דיני הנודר לתת ערכו של אדם. כאשר אדם רוצה לתת לבית המקדש "ערך" של אדם מסויים, התורה מפרטת מה גובה הסכום שעליו לתת.
גובה הסכום נקבע לפי שתי פרמטרים: (א) מין האדם, זכר או נקבה, (ב) הגיל שלו או שלה, אלו הם המשתנים היחידים. אין כל משמעות לייחוסו או מעמדו של המוערך, בין אם מדובר על אדם במעמד של "ראשיכם שבטיכם" ובין אם הוא "חוטב עציך ושואב מימיך", הערך שהתורה קובעת הינו אחיד.
"מבן חודש ועד בן חמש שנים .. הזכר חמשה שקלים כסף ולנקבה שלושת שקלים כסף", "מבן חמש שנים ועד עשרים שנה .. הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים", "הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה .. חמישים שקל כסף .. ואם נקבה היא .. שלושים שקל".
את פירוט סך הערכים התורה מסיימת עם בני ששים ומעלה: "ואם מבן ששים ומעלה – אם זכר, והיה ערכך חמשה עשר שקל, ולנקבה עשרה שקלים".
●
הסכומים שהתורה קבעה, הינם שרירותיים. כמו התורה קובעת ששור הנוגח עבד, על בעל השור לשלם לאדונו של העבד סכום קבוע של שלושים שקלים, בין אם מדובר על עבד העוסק בליטוש אבני חן ובין אם מדובר על עבד העושה עבודות בזויות. כמו שהתורה קובעת שבתפילין ישנם ארבע פרשיות ולא חמש או שלוש, ובגד החייב בציצית הוא רק בגד בעל ארבע כנפות - כך גם לגבי גובה ערך הזכר או הנקבה, בגילאים אלו ואחרים, הסכומים נקבעו על ידי התורה, והדבר אינו דורש ביאור.
למרות שאין מקום לשאול מדוע בגיל פלוני ערכו של הזכר הוא סכום זה וערכה של הנקבה הינו סכום זה, ישנו דבר תמוה. כאשר מתבוננים ביחסי הערך שבכל גיל, בין סך ערכו של הזכר לסך ערכה של הנקבה, מתעוררת שאלה:
כאשר מגיעים לגיל ששים ומעלה, הרי הזכר, שעד גיל ששים ערכו היה 50 שקל - ערכו כעת הוא 15 שקל בלבד, פחות משליש מערכו הקודם, ואילו הנקבה, שעד גיל ששים ערכה היה 30 שקל - הרי שכעת, למרות שגם היא ערכה פוחת, אבל היא מתייצבת על שליש מערכה הקודם, באופן יחסי היא פוחתת פחות מן הזכר. והדבר מעורר שאלה, מה הסיבה לכך שרק הזכר פוחת כה הרבה מערכו.
מבאר על כך רש"י ואומר: "כשמגיע לימי הזקנה, האשה קרובה להיחשב כאיש, לפיכך האיש פוחת בהזדקנו יותר משליש בערכו, והאשה אינה פוחתת אלא שליש בערכה. דאמרי אינשי: סבא בביתא – פחא בביתא, סבתא בביתא – סימא בביתא, וסימנא טבא בביתא".
רש"י מבאר את השוני בין הזכר הזקן לבין הנקבה הזקנה, בפתגם בני האדם ("דאמרי אינשי") האומר: סבא, זקן, בבית – אזי "פחא בביתא", יש בבית מוקש [פח, מלשון מוקש, כלשונו של דוד המלך בתהלים (צא, ג) "מפח יקוש"], אבל סבתא בבית – היא אוצר בבית, היא סימן טוב בבית.
בשל כך, הזכר פוחת ועומד על פחות מ-1/3 מערכו, והנקבה פוחתת רק עד 1/3 של ערכה הקודם.
●
דבריו אלו של רש"י, מעוררים תמיהה: מדבריו עולה ש"סבא בביתא" – זה "פחא בביתא", מוקש ונזק בבית, ואילו "סבתא בביתא" – זה "סימא בביתא", היא אוצר בבית, כך שהזקן מביא איתו נזק, והזקנה מביאה איתה תועלת –
לאור דברים אלו, ההיגיון אומר שלזקן לא היה אמור להיות כל ערך כספי, ובוודאי שערכו לא אמור להיות גבוה יותר מזה של הזקנה. ואילו התורה, גם אחרי שהיא מפחיתה מערכו כה הרבה, בשל היותו "פחא", עדיין ערכו גבוה יותר משל הזקנה בת גילו, שהיא "סימא". הוא ערכו 15, והיא ערכה 10. כיצד ייתכן הדבר?
מלבד זאת, יש להבין מדוע רש"י רואה לנכון להדגיש שפתגם זה הינו "אמרי אינשי", מאמר האנשים. באם זו המציאות – אזי לא משנה מה מקור הפתגם, מדוע הוא מצטט זאת בשם "אמרי אינשי". כן יש להבין מה הדגש על הבית - "בביתא": סבא בביתא", "סבתא בביתא", "פחא בביתא", "סימא בביתא".
●
הילד הלומד חומש, "בן חמש למקרא", זה שרש"י כתב את ביאורו עבורו, יודע ש"זקן" זה תואר של מעלה וחשיבות, כאשר משה רבינו בוחר את חברי הסנהדרין, התורה מכנה אותם בשם "זקני ישראל", בנוסף לכך הוא גם יודע שהדיינים הם זכרים ולא נקבות –
כך שכאשר הילד לומד את פרשת הערכין, הוא משער בדעתו, שאחרי שהאדם כבר היה "בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכוח, בן ארבעים לבינה" (כלשון המשנה בפרקי אבות), אזי כאשר מיתוספת בו המעלה של "בן ששים לזקנה", ערכו צריך להיות גדול בהרבה מזו של הנקבה. "זקן" זה תואר של מעלה", ואילו בפועל "כשמגיע לימי הזקנה, האשה קרובה להיחשב כאיש", כיצד ייתכן הדבר –
כדי להסביר את סיבת הדברים, אומר לו רש"י: שהסיבה היא "בביתא", ירידת הערך של הזקן – היא רק "בבית". כאשר מדובר על מעמדו של הזקן מחוץ לבית, בבית הדין, בבית הכנסת – מעלתו אכן גדלה והולכת, אבל "בביתא", בין כתלי הבית, אזי בשל זקנותו הוא לא מביא תועלת רבה, וערכו יורד.
מבחינת חברי הסנהדרין, במבטם של "ראשיכם שבטיכם" – הרי שהיותו של הזקן בסביבתם, היא ברכה ותועלת רבה, תחום עיסוקם הוא לא "בבית" ומבחינתם מקומו הוא בבית המדרש, ושם תועלתו מרובה. אבל רוב העולם, "אמרי אינשי", הם רואים בעיקר את חלקו "בביתא", ושם אין ממנו תועלת רבה, "פחא בביתא". לכן מדגיש רש"י שמקור פתגם זה הוא "אמרי אינשי", דבריהם של אנשי העולם.
●
בנוסף לכך, לאמתו של דבר, קשה לומר שרש"י מגדיר את הזקן כ"מוקש". לאו דווקא ש"פחא" מובנו הוא "פח יקוש". הביטוי "פח יקוש" כתוב בתהילים, ספר שהילד הלומד חומש, עדיין לא מכיר. כך שסביר לומר שלמילה "פחא" יש משמעות אחרת, משמעות שהילד בן החמש מכיר כבר מהעבר.
ניתן לומר בכך שני הסברים: (א) "פחא" במובן של "שבר", דבר שבור. ומשמעות הדבר: כלי יקר, גם אחרי שהוא נשבר, הוא לא מאבד את ערכו לגמרי, השימוש בו לא פוסק. אמנם הוא לא ממלא בשלימות את ייעודו הקודם, אבל עדיין יש בו שימוש, והוא ממלא את תפקידו בצורה פחותה מהעבר.
"סבא בביתא", אמנם בתחום מלאכות הבית הוא "לא מה שהיה פעם", אבל עדיין יש בו שימוש רב. הוא "פחא בביתא", אמנם קצת שבור, אבל עדיין אקטיבי. הסבא יושב ומספר סיפור לנכד, הוא מלמד אותו, עוזר לו בתחומים שונים. "פחא" זה לא "מוקש", "פחא" זה רק "שבר", אבל שימוש רב יש בו.
(ב) המילה בלשון הקודש הדומה למילה "פחא" היא "ויפח", "ויפח באפיו נשמת חיים", כאשר "ויפח" הוא במובן של דיבור. (הפסוק אומר "ויפח באפיו נשמת חיים ויהיה האדם לנפש חיה", מתרגם אונקלוס: "לרוח ממללא". הקב"ה נפח באדם הראשון רוח חיים ועשה אותו לאדם בעל יכולת דיבור).
דיבור, "ויפח", "פחא" – הם אמנם פחות מ"עשיה", עשיה מביאה תועלת הרבה יותר מאשר הדיבור, אבל גם לדיבור יש משמעות, יש בו הרבה כח, הוא יכול להביא תועלת רבה.
משום כך, "סבא בביתא", למרות היותו "סבא", זקן, אבל הוא "פחא בביתא". אמנם הוא לא כל כך פעיל בתחום של העשיה הפיזית, אבל בתחום של הדיבור, "ויפח" - עדיין כוחו רב. לכן, למרות שהוא פוחת מערכו הקודם, בגלל חסרון העשיה שנמנע ממנו כעת, בפרט תחום של העשיה "בביתא" –
