דומם, צומח, חי מדבר - חלוקה קבלית בלבד?

מקור החלוקה בין חי, צומח ודומם הוא אריסטו.

נדמה שבעניין הישארות הנפש תמצא בבירור את ההנחה שמדובר באיכויות נבדלות.
כדוגמא הרמב"ם ביסוה"ת:
נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל, והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו [...] אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות כדי שתיפרד להם, ואינה מכוח הנשמה עד שתהא צריכה לנשמה כמו שהנשמה צריכה לגוף, אלא מאת ה' מן השמים היא.

אבל גם בגמרא יש דיון אם יש לבהמה יצר רע וכיו"ב.

החלוקה הזו אינה מופיעה בכוזרי?

בששת ימי הבריאה אין את החלוקה הזו?
לנח ובניו לא הותר מין החי למאכל?
ועוד ועוד... 

כפי שכתבתי, לחלוקה בין החי למדבר ניתן למצוא רמזים ומקורות רבים.
שאלתי מתייחסת לחלוקות האחרות, ובעיקר להבחנה בין החי לדומם.

ההפרדה הרי כבר ברורה  בתורה, כשאלוקים בורא את האדם , מצווה עליו, מיעד לו, לעבוד את האדמה ולשמרה, ותולה בקיומו של האדם את צמיחת הדשא העצים, כי בלעדי האדם אין להם לצומח קיום, המסר הרי ברור, כי יש מסובב  ויש מסובב- כלומר האדם והצמח, שבלעדי עבודתו של האדם  הצמח אין לו קיום,( הכל רק במישור מה שכתוב בתורה), כך שעליונותו של האדם על הצמח ברורה.
וכך גם ההבדל הברור של האדם והבהמה והחיה, כשה'  מוסר לאדם שליטה על החיה.

המדרגות והשוני בסדר עולה ביןהדומם הצומח החי והמדבר, ברור ומענין, שהיעוד של כולם,הוא טובתו של האדם

דומם- אותו אי אפשר להשמיד. תשבור תחתוך ותרסק אותו , תמיד  הוא ישאר במדרגת דומם.  מועיל מאד לאדם,

הצומח- אותו כבר אפשר לשנות. כשתחתוך את הצומח, הוא ירד מדרגה, ויהפך לדומם,לפעמים מועיל יותר מהצומח, למשל רהיטים וכד'

החי- כשתהרוג את החי אתה שוב  משנה את הסטטוס שלו מחי- לדומם. אבל שוב, דומם בעל תרומה גדולה לאדם, בשר, עורות, פרוות.אברים למחקר ולהשתלות.

האדם- כשהוא מת ומשתנה מדרגת אדם לדרגת דומם, הוא לא מועיל כבר לכלום, רק מהווה מיטרד לאנשים.

אפשר להאריך בזה על יעוד על איבוד יעוד, אבל זה כבר נושא אחר.

בתור ילד שיחקתי "חי צומח דומם", ולא העלתי על דעתי שזה משחק קבלי

_________________

שכן
ראיתי  אנשים עם חזה חשוף שמצוורם יורד תליון גדול שכתוב עליה חי על החזה צומח שער, ובקצה הצוור מונח ראש דומם.

_________________

מודה ועוזב

רמב"ם שמונה פרקים פ"א

"... וכבר הקדמנו בפרק הזה, שדברינו אינם אלא בנפש האדם. כי התזונה, למשל, אשר לאדם אינה כתזונה אשר לחמור ולסוס.
כי האדם ניזון בחלק הזן שבנפש האנושית,
והחמור ניזון בחלק הזן שבנפש החמורית,
והתומר ניזון בחלק הזן מן הנפש אשר לו.

ואמנם יאמר על הכל: "ניזון" בשיתוף השם בלבד. לא שהעניין אחד בעצמו. לכן ייאמר על האדם ובעל החי: ה"מרגיש", בשיתוף השם לבד, לא שההרגשה אשר באדם היא ההרגשה אשר בבעל החי, ולא ההרגשה אשר במין הזה, היא ההרגשה עצמו אשר במין האחר. אבל כל מין ומין, אשר לו נפש, יש לו נפש אחת בלתי נפש האחר. ..."

<בין הסיבות השונות להתנגדות של מרבית הזרמים ביהדות האורודוקסית לאבולוציה, תופסת לה מקום של כבוד התפיסה, שהחי נעלה על הדומם במהות וכן האדם על בעלי החיים.>

האורתודוכסים שמקבלים את האבולוציה, מסבירים את ששת ימי המעשה כך:

"יום" בבראשית, אין הכוונה סיבוב של הארץ סביב השמש,

 (הרי בשלשת הימים הראשונים לא היה שמש)

אלא בריאת סוג חדש של מציאות,שלא היה קודם.

כלומר שהיום הראשון הסתיים כאשר תמה התפתחות ה"דומם"

היום השלישי -צומח

חמישי - חי

שישי -מדבר

מה עם שני ורביעי? אולי להשקפת הרמב''ם זה מובן אבל לא לי

כמדומני כך כתוב ב''בתורתו של ר''ג"
אי''ה אצרף סריקה