"אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים" - זו אקסיומה?

א

אמרו במסכת חולין (ו, ב - ז, א): העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי, על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו... ודלמא לאו אדעתיה? [שכח ר' מאיר ולא עשרו, ולעולם סבירא ליה דבעי עשורי (רש"י)]. השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן. ובהמשך הסוגיא שם: מאי בהמתן של צדיקים, דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויים... רמו ליה שערי לחמריה לא אכל, חבטינהו לא אכל, נקדינהו לא אכל, אמר להו דלמא לא מעשרן, עשרינהו ואכל. אמר [רפב"י], עניה זו הולכת לעשות רצון קונה ואתם מאכילין אותה טבלים.

סוגיא זו מופיעה בעוד מספר מקומות (חולין ה, ב; ו, א; גיטין ז, א; יבמות צט, ב; כתובות כח, ב).

לכאורה קיים קושי רב בהבנת גמרות אלו. הרי לא יתכן שכלל זה אמור בעבירות הנעשות במזיד, כיון שקיומו של כלל זה גם בעברות הנעשות במזיד סותר את עקרון הבחירה החפשית; ודאי שאף לצדיק יש בחירה מוחלטת, וביכולתו לעשות רע אם רק ירצה בכך. לא נותר להעמיד כלל זה אלא בעברות הנעשות בשוגג או באונס. ולכאורה, אם כלל זה אמור בעבירות הנעשות באונס או בשוגג, יש לשאול מה 'תקלה' יש כאן?

ובנוסח אחר יש לשאול ממה נפשך: תקלה זו יכולה היא להיות בתחום בחירתו של האדם, או מחוץ לתחום בחירתו. ואף אחת מבין האפשרויות הללו אינה מובנת, אם מדובר ב'תקלה' שביכולת האדם למנוע אותה, לא יתכן שתחת שימלא הצדיק את חובת הזהירות הנדרשת ממנו, ימלא אותה הקב"ה תחתיו, שהרי נמצא האדם בוחר להתרשל בקיום המצוות ונגד בחירתו הקב"ה מונעו מלקיים את שבחר בו; ומצד שני לא יתכן שמדובר בתקלה שאין בידי האדם למנוע אותה כלל, שאם כן מה תקלה יש כאן, והרי אנוס הוא?

ב

נראה שקושי זה עמד בבסיס דברי הראשונים (תוספות חולין ה, ב וגיטין ז, א ועוד) שהגבילו כלל זה והעמידוהו רק במידי דאכילה, והביאו מקומות רבים בהם הדבר אכן היה תלוי בהכרעתו ובחירתו של הצדיק, כרבי יהודה בן טבאי שהרג עד זומם, ורבי ישמעאל שקרא לאור הנר בשבת והיטה, שבהם כיון שלא היה הדבר במידי דאכילה לא מנע הקב"ה את התקלה מלבוא על ידם. הגבלה זו מיישבת את הקושי בכל דבר שאינו ממידי דאכילה, אך אף לאחר הגבלה זו עדיין השאלה קיימת לענין מידי דאכילה שבהם אין הקב"ה מביא תקלה לידי צדיקים: אם מדובר במקרה שבו הצדיק היה יכול להזהר, נמצא שהיה צריך להזהר, ולא יתכן לכאורה שבגלל היות האיסור 'איסור אכילה' לא יוכל הצדיק להכשל בו. ובהכרח צריך לומר שמדובר באופן בו הצדיק 'אנוס' ולא יכל להשמר, ובנוגע לשאלתנו אם כן מה 'תקלה' יש כאן, על זה תירצו התוס' שבמידי דאכילה הדבר שונה, שכן גנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור, אף על פי שהאיסור נעשה באונס.

דברי התוס' הללו כי הדבר גנאי אע"פ שהוא אינו אסור מעוררים את השאלה מה הוא ייחודם של איסורי אכילה, שדווקא בהם ישנו גנאי אף ללא האיסור. מתחילה העליתי בדעתי שמא שורש חומרת מידי דאכילה טמון בכך שנהנה מאתם, וכמו שמצינו בגמרא (סנהדדרין סב, ב) שמתעסק חייב באיסורי אכילה מטעם זה. אך פירוש זה לא יתכן מפני כמה טעמים: א. שלפי טעם זה אף האוכל לפני הבדלה היה צריך להחשיבו כ'תקלה' שכן נהנה, ואילו התוס' כתבו כי אין זה בכלל 'תקלה'; ב. לא מצינו שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים בענייני עריות, ואדרבה בסוף מסכת קידושין מסופר על צדיקים רבים שבאה 'תקלה' על ידם בעריות. וגם מדברי התוס' בחולין מוכח שבאיסורי עריות לא נאמר כלל זה, שהוצרכו לתרץ על הקושיא מהא דאמרינן דאין הקב"ה מביא תקלה לענין העלאה לכהונה ע"י שאמרו כי ה'תקלה' היא אכילת אשת הכהן בתרומה, ולא תירצו בפשוטו שיש כאן איסורי ביאה, שכן הוא עבד. ויש שפירשו ענין הגנאי שבמאכלות אסורות, שכן הן מטמטמות את האוכלן. ואכמ"ל בענין רחב זה שהילכו בו נמושות, אם יש טמטום במאכלות אסורות יותר מבשאר איסורים [עיין יומא (לט, ב) עבירה מטמטמת לבו של אדם, וברי"ף לעין יעקב שם], וכן צ"ע אם שייך מעין טמטום זה גם בבהמתן של צדיקים, ואכמ"ל בזה. ויש שפירשו ענין הגנאי שבמאכלות אסורות לפי שנעשים מגופו של הצדיק, כמו שכתב מהריק"ש (יו"ד סימן א; ציין לדבריו רע"א בגליון הש"ס גיטין ז, א). וגם בזה יש לעיין אם שייך בבהמה.

עוד יש להקשות על עיקר נקיטת הצד שהמדובר בסוגיות אלו הוא בתקלה גמורה, כזו שאין באפשרות האדם למנוע אותה, ולכן אין בהצלת האדם ממנה משום התערבות בבחירה החפשית שלו, וזה לכאורה אינו. שכן בסוגיא שהובאה בתחילת הדברים מבואר שכלל זה שאין תקלה באה ע"י צדיק, אמור גם באופן של 'שוגג', שהרי הגמרא הביאה את הכלל הזה כדי לשלול את האפשרות שר"מ שכח מלהפריש, וגם בתוס' הקשו ממה ששכח ר' ירמיה בר אבא שלא לאכול לפני הבדלה (פסחים קו, ב). ממקומות אלו עולה שכלל זה אמור גם בשוגג שמביאים עליו קרבן. והנה, לדעת רוב הראשונים חיובו של השוגג בקרבן הוא על "שלא נזהר בעצמו ולא היה ירא וחרד על דברי המקום ב"ה שלא יאכל ולא יעשה דבר עד שיבדוק יפה יפה ויתגלה לו הדבר שהוא מותר וראוי לו לפי גזרותיו של הקב"ה, ועל הדרך הזו הוא טעם חטא השגגה בכל התורה" (לשון הרמב"ן בשער הגמול בטעם הראשון, וכן דעת הרמב"ם בהל' שגגות ה, ו ובמו"נ ג, מא, והאריך בזה המבי"ט בבית אלקים שער התשובה, א). נמצא שאף השגגות הן בתחום בחירתו של האדם, ואף על פי כן נאמר גם בהן ש'אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים'.

עוד יש להוכיח כן, שבגמרא (מגילה יג, א) אמר שמואל, מלמד שהאכילה קדלי דחזירי, ופירש רש"י כי מתוך אונסה לא נענשה [והתוס' חלקו שם]. ולכאורה לא ביאר רש"י די בפירושו, שהרי אכתי קשה שאין הקב"ה מביא תקלה לידי צדיקים. וע"כ שכלל זה אמור דווקא בשוגג, ואילו באונס יכול הצדיק להכשל לפי שאינו בכלל תקלה ואינו צריך כפרה. וא"כ מוכח כנ"ל שהכלל שאין הקב"ה מביא תקלה לידי צדיקים אמור דווקא במקום שיש להם בחירה ואפשרות שלא להיכשל, כגון בשוגג, ולא במקום שאינם יכולים, כמו באונס. 

מעתה יש לשאול שוב כאמור, שאם מדובר בשוגג הרי יש על הצדיק להזהר בכוחות עצמו, ולהשתדל שלא לחטוא, וכיצד יתכן כי הקב"ה ישמור במקומו, וכביכול הוסרה מן הצדיק הבחירה? עוד יש להקשות כי אם אכן מדובר ב'תקלה' שיש להשמר ממנה, והיא בתחום בחירתו של האדם, מהו הדימוי והק"ו לבהמתן של הצדיקים, הרי בהמתו של רפב"י כאנוסה היא ולא כשוגגת שכן היא אינה אמורה להזהר. ואין לומר שזה גופא הק"ו, שכן יש כאן פירכא והיא - מה לצדיק שכן יש בו דעת וחובה עליו לבחור, משא"כ בהמה שכיון שאינה בתורת בחירה הרי הקב"ה שומרה?

ג

נראה להציע פירוש חדש לסוגיות אלו, על כל פנים בדעת הראשונים הנ"ל הסוברים שחיובו של השוגג הוא על שהיה לו לבדוק ולהיזהר שלא לחטוא, והוא שכוונת הגמ' בכל המקומות הללו אינה להנהגה ניסית גמורה, אלא כוונת הגמ' היא שהצדיקים עצמם נזהרים יותר, ויכולים הם אף לראות דברים שלא נראים לשאר בני האדם ולהישמר. סייעתא דשמיא זו לפקוח עיני שכלם של הצדיקים היא המתוארת בגמרא בדרך הקרובה למשל "אין הקב"ה מביא תקלה על ידם".

לפי זה תתפרש סוגייתינו לענין רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן, והגמרא מוכיחה מכאן שבית שאן אינה מארץ ישראל ואין פירותיה טבל, ואי אפשר לומר ששכח ולא תרם ועישר שהרי אין הקב"ה מביא תקלה לידי צדיקים. וכוונת הגמרא, שמידתם של תלמידי חכמים היא להיזהר ולהישמר ביותר, ואי אפשר שישכח רבי מאיר ולא יעשר, ואם אכל בלי הפרשה מוכח שעיין בדבר יפה והעלה שאין פירות בית שאן חייבים בתרומות ומעשרות. וכיוצא בדבר נפרש בסוגיית הגמרא בגיטין (ז, א), שביקשו עבדיו של רחב"ג להאכילו אבר מן החי על ידי תכסיס וניצול ממנו לפי שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים. והרי בריש פרק 'מי שאחזו' מספרת על אמורא אחר שבזהירותו ובפקחותו נזהר מסיטואציה זו בדיוק, ראה שם, ומכאן שביד הצדיק הנזהר בדרכיו ופקח במעשיו להיזהר מחטא זה, וזהו גופא הביאור במה שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים.

ד

דברים אלו מבוארים ומוכרחים גם מצד אחר, לדעתם של הרמב"ם והנמשכים אחריו בענין ההשגחה הפרטית, שעיקרה דבקותו של האדם בשכלים העליונים שמתוך דבקות זו הרי הוא מושגח. וכמו שכתב הרמב"ם במו"נ (ג, יז, וע"ע שם פרק יח ו-נא) שההשגחה נמשכת אחר השכל ומדובקת בו, מפני שההשגחה אמנם תהיה ממשכיל ואשר הוא שכל שלם [ב]שלמות [ש]אין שלמות אחריו, א"כ כל מי שנדבק בו דבר מן השפע ההוא, כפי מה שישיגהו מן השכל - ישיגהו מן ההשגחה. והאריך בזה עוד הרלב"ג במלחמות השם (מאמר ד, ד). לפי זה בהכרח לפרש ענין ההשגחה בדרך קרובה לאמור, שהיא באה לידי ביטוי בזהירותו הגדולה של הצדיק ובחכמתו כי רבה להינצל מן התקלה.

לדרך זו קל יותר לבאר דברי התוספות בחומר מידי דאכילה, ואין צריך לפרש שיש בהם חומר סגולי המבדילם משאר איסורים. די בכך שבעיני הצדיק חמור יותר שיהיה האיסור חלק מגופו, כדי שחומרא זו תזרזו להיזהר ולהישמר בכפל כפלים שלא להיכשל באיסור זה.

פש גבן לבאר עניינה של בהמת רפב"י. ובאמת יתכן לפרש גם סוגיא זו בדרך הנזכרת, שרפב"י היה נזהר לשמור עליה, ואדרבה, לולא פירוש זה קשה מאוד להבין את המשך הגמרא השואלת על חיובה של הבהמה להזהר, שהרי היא לעולם אינה חייבת, אלא השאלה היא האם חייב בעליה להיזהר שהיא לא תאכל. ולעולם הנידון הוא על חיובו של רפב"י ועל השתדלותו שלא להיכשל באיסורים על ידי בהמותיו.

ויש להעיר עוד מדברי הרלב"ג על התורה (לך לך, פרק יג, התועלת השביעית; קרח, פרקים טז-יח, תועלת ז) בענין ההשגחה על הקרובים לצדיק, ודנו פרשניו בתיווך דבריו שם עם שיטתו בענין ההשגחה. וראה אבן עזרא (במדבר כ, ח) ואבי עזר על אבן עזרא (במדבר כב, כח), ובשיעור קומה לרמ"ק (סימן נד).

<ר' ישמעאל לא היטה את הנר, אלא עמד להטות ולא היטה>

כנראה שרבי נתן לא ראה את דבריך, שאל"כ הוא לא היה אומר "הטהו ודיי", (לשון התוספתא שבת פ"א הי"ג), או "קרא והטה", (לשון הבבלי בשבת דף י"ב עמוד ב).

תוקן על ידי נישטאיך ב- 18/08/2009 2:03:20

_________________

מודה ועוזב