מתוך שיעורי ששמעתי בשער היחוד והאמונה פרק ד

[1] וכאמור לא רק שמהווה אותם מבחוץ אלא שנמצא ומלובש בתוכם. ולכן גם בדומם יש נפש והוא החיות האלוקי שבו.

[2] אמנם אין לטעות ולומר שהעולם זה אלוקות כך שיש ח"ו להשתחוות לאבנים ולומר שזה הקב"ה, וכמו שהמעוף של האבן העפה איננו הכח, ואת המעוף הגשמי רואים ואת הכח לא רואים, ומה שאנו אומרים זה שהמעוף איננו מציאות לעצמו, וכל שכן שהאבן עצמה איננה מעופפת מצד עצמה, וגם אין נכון לומר שהכח הרוחני הצטייר והתגשם  והפך להיות גשמי וכעת הוא מעוף שאפשר לראות אותו, אלא שהאמת היא שהכח הוא דבר רוחני שנשאר רוחני, והוא והפעולה הם כאילו כשני דברים ורק שכל המציאות של הפעולה היא אך ורק מהכח ואין לפעולה מציאות מעצמה ולכן גם לא אומרים שהם שני דברים ממש אלא שזה רק הכח. והעניין הוא לא שהאין נעשה יש אלא שהאין מהווה את היש.

והנמשל למעוף הוא העולם.

ובתחילת החסידות היו מתנגדים שלא רצו להבין אלא מייד קפצו על כך שהבעל שם טוב אמר שהעולם הוא אלוקות ודימו את זה לכתוב בתנך בנוגע לעובדי עבודה זרה "האומרים לעץ ולאבן אבי אתה".

ויש לומר שזה בדיוק ההיפך:

מה הוא העץ?

א)       ראשון אומר – זה הקב"ה ויש לו כח והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. ------- זה עבודה זרה ממש.

ב)       שני אומר – הקב"ה בעל הבית על העץ, ואם ירצה יכול לשרוף אותו ולשבור אותו ואף לבטל אותו, אבל כל זמן שהקב"ה לא מתערב, אזי העץ מציאות לעצמו והוא כח קטן

ג)        שלישי אומר שלא רק שאין לו כח מעצמו, אלא שהוא בכלל לא מציאות וכל המציאות שלו היא רק אלוקות מצד הענין שהקב"ה מהווה אותו

וכהדמות במראה שנעלמת כאשר האדם הולך, משום שהדמות מלכתחילה לא מציאות.

[3] בפרק ג

[4] כמו האור כפי שנמצא מחוץ להמאור, וכמו שלמרות שאור השמש זקוק תמיד להשמש משום שהגדר של האור הוא שהוא התפשטות השמש, אף על פי כן, האור כמו שהוא מחוץ לגוף כדור השמש נראה ליש ממש, ונופל עליו שם יש באמת. וכמו שמי שלא ראה מראה מימיו עשוי לטעות ולחשוב שהדמות במראה היא דמות נוספת. כלומר שמצד הסיבה אין כאן מסובב מצד עצמו.

[5] מצד העניין שדבר ה' מהווה את הנברא בכל רגע ורגע, ואם היה דבר ה' מסתלק – היה נעשה הנברא אין ואפס. אין לו מציאות מעצמו. ואף על פי כן, למרות שמצד אחד הוא אין, בכל זאת על אור השמש שנמצא בחלל העולם אומר אדמור הזקן שנופל עליו שם יש, ורק האור הכלול במאור נקרא אין.

[6] והמשל של זיו השמש נותן לנו 2 עניינים:

א)       עניין אחד זה שהנבראים בטלים לגמרי

ב)       עניין שני הוא שהזיו נמצא מחוץ להשמש ומסביר מדוע אנחנו רואים את הנבראים ליש – כי אנחנ ו לא רואים את דבר ה' ולגבינו זה כאילו הנברא יצא מהמקור.

והשאלה בסוף פרק ג' אומרת שהמשל לא דומה להנמשל, משום שהזיו שבחלל העולם נמצא מחוץ להשמש באמת, והנברא איננו נמצא מחוץ להבורא באמת, ולכן נשאלת השאלה מדוע הוא קיים.

[7] ועצם ההתהוות היא משם הוי'

[8] והנברא היה כלול בהמקור והיה בטל, כמו שהדיין שפסק שראובן יתן לשמעון כסף וששמעון יסיים את העבודה לראובן לא מרגיש את הכסף ואת העבודה למציאות מצד עצמה כמו שהם מרגישים, אלא שהוא מרגיש את פסק הדין. [ויתירה מכך – ראובן מרגיש שמצד אחד הוא זכה בעוד עבודה משמעון ומצד שני הוא הפסיד וחוייב לשלם, והדיין לא חש בכך כלל אלא חש את התורה. הדיין לא מרגיש לא זכות ולא חובה אלא את כל הדברים כפי שהם מצד המקור.

ובגילוי שם הוי' אין אנו אומרים שמתבטלת המציאות של העולם, אלא שהעולם הוא בביטול.

וזה שנרגש העולם לעולם מצד עצמו זה בא משם אלוקים.

[9] המעבר מלא לכן הוא מעבר בלתי מוגבל.

[10] ובאם נותנים משהו למישהו מצד הענין שהוא ראוי לכך, אז אין זה חסד כל כך, וזו לא התפשטות כל כך. וכאשר הנמען איננו ראוי אזי זו ההתפשטות של הנותן.

[11] ואיננה בחיק הנבראים.

[12] ולא רק מצד העובדה שאין זה בחיק הנבראים כלל ואין להם איזה משל, אלא גם מצד הענין שמדובר במידה של הקב"ה שהוא ומידותיו באחדות פשוטה, וכמו שאין הנברא יכול להשיג את הבורא כך לא יכול להשיג מידותיו.

[13] וגם זה מצד שאיהו וגרמוהי חד.

[14] ואין האור ממש מציאות אחרת, כמו שאין הדמות שבמראה דמות אחרת..

[15] הוי' לשון מהווה

[16] ואף אין שום אפשרות להתהוותו מצד ההיגיון

[17] שהיא פעולה פילאית יותר מאשר אם הצמצום היה מגביל לגמרי את החסד כך שלא יימצא בכל מקום ולא יהווה נבראים,

שהרי פעולת הצמצום– היא איננה מגבילה את התפשטות האור אלא שכן מאפשרת את ההתהוות ואת הכח האלוקי שבהנברא שיהיה בכל התוקף כמו לפני הצמצום  [והראיה היא הבריאה מאין ליש שהיא ביכולת כח שהוא בלתי מוגבל בלבד] ואף על פי כן  הוא מצומצם.

הצמצום מסתיר דבר שקיים במקום שהוא קיים. [ואם הצמצום רק היה מסיר את ההתפשטות אזי לא היה הפלא כל כך, וכמשל וילון המסתיר ומונע את התפשטות השמש או בכלל או באיכות מסויימת על כל פנים]

[18] שהרי הוא מתפשט ומהווה את הנבראים והחיות מגיע עד הנברא ללא חציצה, והנברא כלול בהבורא ולכאורה צריך להיות בטל,

[19] החיות מוסתרת בכדי שלא יהיה גוף הנברא בטל במציאות.

[20] משום שעל אף שאיננה נרגשת, בכל זאת אליבא דאמת הנברא כלול והיה צריך להיות בטל,

[21] לא רק על הזולת אלא

[22] על דרך זה מוסבר במקום אחר שזה לא נכון לומר שהכל אלוקות ואותו דבר ורק שיש העלם או גילוי, אלא שבכל מצוה שיהודי מקיים באמת נמשכת קדושה למקום שהיה באמת חולין. [לא שהכל קדושה והשאלה היא רק אם נרגש או לא נרגש]