האם יש הערות עריכה בגוף נוסח הגמרא?

Micklary

בכת"י מינכן - אינו נמצא, בכת"י המבורג - אינו נמצא, בכתבי היד (מהותיקן) אינו בנמצא.

בדפוס ונציה רפ"א-רפ"ג - נמצא!

האם ידוע לכם על דוגמאות נוספות בהם הופיעו  בש"ס  או ברי"ף שבדפוס וונציא נוסח חדש  שלא היה  בכתבי היד הידועים לנו?

נישטאיך
לא ידוע לי על דוגמאות נוספות, אולי בגלל שאיני בקי בשטח הזה מספיק.

תודה

ידוע לי על מקרה שבו ישנה ברי"ף תוספת שאינה בכל הראשונים,  תוספת שעוררה שאלות אצל רבים שענו  תירוצים תמוהים, שאלתי פרופ' ידוע בבר אילן אם ידוע לו באם נוסח זה מופיע בכ"י של הרי"ף, והוא ענה לי שהוא בדק בדפוס הראשון של הרי"ף והיא שם, אלא שכל זה אינו שווה לי, מפני שיש לי הרגשה שהיא תוספת מדפיס או סופר טועה.

תוקן על ידי נישטאיך ב- 13/11/2008 8:07:21

מיכי וכולם

השאלה על "תוספות עריכה" מעוררת לדעתי צורך בדיון מוקדם.

איך נבנו סוגיות? מה הן מכילות? האם הן סיכום של חומר רחב יותר?

ואולי עוד קודם: מהי סוגיה? מה הם גבולותיה?

אעיר כמה הערות (שאמורות להיות קצרות...) שגם אם אין בהן די, הן מציעות תשתית לכל דיון שיכול להיות בנושא.

מהו התלמוד? הרב עדין שטיינזלץ, בספרי היסוד שלו (מבוא לתלמוד, התלמוד לכל) מציע לומר כי התלמוד הוא אוסף פרוטוקולים של דיונים בישיבות בבל. פרוטוקולים מתומצתים בשפה טכנית.

מה תכליתם של דיונים אלו, אם אפשר לדבר על תכלית אחת ויחידה? בירור המסורת. ניתוח נאה של תכליתן של סוגיות ועל סוגי המבנה שלהן מצוי בספרו של הרמח"ל על מבנה הסוגיה התלמודית, המציג ממילא את סוגי הבירור השונים. וראוי להקדיש דיון לנושא חשוב זה.

אולם כל סוגיה מטבעה, כמו כל שיח אנושי, נשענים על הנחות יסוד. בניגוד לשיחה רגילה, הנחות היסוד קיימות במודעות של המתדיינים, אך לא תמיד הם טורחים לציין את כולן.

כאן הייתי חפץ להציע סיווג כללי, אלא שאין בידי. לכן אני מציע אבחנות:

יש סוגיות שהן סיכום של דיון חי. יש סוגיות שנראות כסיכום של "שיעור כללי". יש סוגיות שהן טיפול בשאלה, בין שאלה אמיתית שנובעת מן החיים ובין שאלה עיונית. יש בירורים מסוגים שונים: סתירות, זיהוי מאן דאמר'ים, מציאת מקורות, השוואה בין שיטות ומציאת נפקא-מינות, הגדרות וסברות.

יש חומר שהוכנס לתלמוד רק מפני שהעורכים או הכותבים האמינו שהוא בעל חשיבות וראוי לשמרו. לכן יש בו גם מידע מדעי (לפי הבנת התקופה) ומה שבעינינו נראה יותר כפולקלור.

יש מעשים על תלמידי חכמים, כיון שאפילו שיחת חולין של תלמיד חכם טעונה לימוד ועיון.

כל נידון ונידון יכול להפוך לסוגיה הטעונה בירור בפני עצמה. ואכן, מה שלא עשו כותבי ועורכי התלמוד נעשה בידי הלומדים לדורותיהם, כולל אנו עצמנו. התוס', כידוע, עסקו בבירור שיטתי (אורבך טען שהושפעו, במישרין או כצייטגייסט, מן הלימוד באקדמיות של התקופה, אך לדעתי בעלי התוס' פשוט המשיכו את הקוים המתודולוגיים שנמצאים בתלמוד עצמו).

לפי ההערות האלו, שאיני יודע אם די בהן ואם הבהרתי בהן מספיק (ואפשר להמשיך בדבר), יש מקום להבדיל בין הסוגיה כפי שהיא בפועל לבין הסוגיה כפי שהיא נתפסת בתודעתם של הלומדים. כוונתי ללומדים שחיברו, כתבו וערכו את הסוגיה, או אלו שהיו אמורים ללמוד אותה, כאשר המידע הדרוש כבר בידם.

כלומר, כאשר אנו רואים סוגיה, הכתוב הוא רק קצה קרחון של מה שאמור הלומד לדעת. המשימה ההכרחית תמיד היא לברר מה עוד מונח בסוגיה אך לא נאמר בה במפורש, מתוך הסתמכות על הלומד שידע ויבין או ישלים מרבותיו או חבריו. ולפעמים בכוח העיון שלו.

לפי זה, אין סוגיה שעומדת בפני עצמה. היא נשענת תמיד על סוגיות אחרות, כפי שהבחינו בעלי התוספות (אך אין סוגיה אחת מנסה לצאת ידי סוגיה אחרת, ובזה לדעתי, אם ניתן לומר זאת, טעו רבותינו בעלי התוספות בהנחתם שניתן וראוי לחפש הרמוניזציה של כל השיטות, כולל ההוה-אמינות, אך אמת היא שאנו מצפים מתודולוגית מכל בעל שיטה בתלמוד שיהיה מודע ויוכל לתרץ את דבריו אליבא דכל השיטות האחרות. והרי לפנינו הכלל המתודולוגי המראה, שוב, עד כמה סוגיות תלויות אהדדי, ובעצם כל התלמוד כולו הוא סוגיה אחת גדולה).

אם אנו מבדילים בין הסוגיה כפי שהיא כתובה לפנינו ובין הסוגיה כפי שהיא בהרחבתה (אי אפשר לומר "שלימותה" לפי שתמיד ניתן לדמות מילתא למילתא ולהרחיב), אזי יש מקום לשאול מה היחס בין החומר המתומצת הכתוב לבין החומר שמצפים שיובן מתוך הדיון הקצר יותר.

בכך לא תם הדיון המקדים שלי. אני סבור שצריך להכיר את האופנים שבהם משתמשים לתמצת מכאן ולהצביע על ההרחבות הנדרשות מכאן.

וכאשר יהיה בידינו סיכום ככל האפשר של שיטת העריכה, אז ורק אז יש מקום וטעם להעלות את השאלה: האם יש סימנים לשוניים של הישענות של סוגיה על סוגיה.

אני משער שמיכי ראה בעיני רוחו את כל הדברים שכתבתי כאן, כמו כל תלמיד חכם המכיר את התלמוד, אלא שלא ראה צורך לכתוב את הדברים במפורש. אולם לדעתי הדבר הכרחי, גם עבור מי שאינו יודע, וגם מפני שגם המתמצאים והיודעים יפיקו תועלת מהבהרה שיטתית של התחום.

ואני מוסיף עוד:

אני משער, והדברים ודאי כבר נכתבו, שסוגיות נערכו כמה פעמים. לפעמים הן קוצרו. לפעמים הן אוחדו (האם ה"איכא דאמרי" אינו מייצג לפעמים גרסה אחרת של הסוגיה שנלמדה בישיבה אחרת בבבל? יש לנו סוגיות שמקורן בישיבתו של אביי, ויש בישיבתו של רבא, ועוד).

יש לזכור שהתלמוד הוא "ספר פתוח", כלומר ספר שהלומדים כותבים ומוסיפים בתוכו. וראוי להבהיר את המונח הזה שהוא חשוב ביותר לענייננו.

כיון שאחד מכללי הכתיבה היסודיים הוא התימצות, ומצד שני המחבר, בשלב שהסוגיה מגיעה לידיו, חש צורך להבהיר הנחות יסוד, לפעמים הוא יבחר רק להצביע על קיומן.

צאו וראו כי בתלמוד הירושלמי מופיע המונח "גר"ש", שמצביע כמו לינק בימינו על המשך הסוגיה הכתובה במקום אחר.

כל מה שניתן להסיק מקיומם של לינקים לשוניים אלו הוא שהם שימשו מן הסתם בשלב מאוחר יותר בכתיבת ועריכת התלמוד. כלומר, בשעה שסוגיות החלו להופיע בזו אחר זו. אז היה מקום לעורך להוסיף כהערה צדדית שדיון נוסף וחשוב לצורך הסוגיה מופיע בהמשך. לא רחוק מדי, כך שאין צורך להעתיקו מחדש (כמדומה שהבבלי לא נוהג להצביע לסוגיות במסכתות אחרות כמנהג הירושלמי בגרש, או שמא אני מחמיץ ושוכח?). אולם מספיק בסמיכות כדי שהאמירה "כפי שייאמר לקמן" תהיה משמעותית ללומד.

המרחק בפועל בין הסוגיה שבה יופיע הביטוי לבין חלק הסוגיה שאליו יש התייחסות עשוי להשתנות כיון שיתכן ומסתבר שלאחר שלב העריכה שבו התווסף הביטוי היתה עריכה נוספת, עם תוספות, שיצרה מרחק גדול יותר גיאוגרפית בין המקור לבין האתר שאליו היתה ההפניה.

אחרי שכתבתי את כל ההערות האלו, אני מוצא שעם כל חשיבותן, מדובר בנושא צדדי למדי. הופעתן של הערות עריכה, כפי שכינה אותן מיכי, מעידה על שלבים בעריכתו של התלמוד. אולם כשלעצמן, האם הן חשובות מספיק? לאיזו מטרה? כלמדנים, למרות שמודעות לכל מה שכתבתי כאן חיונית, עדיין אנו עוסקים לא רק בסוגיות כפי שהן כתובות אלא בסוגיות כפי שהן אמורות להראות בתודעתנו: עם כל הנחות היסוד האפשריות, עם כל הדימויים של מילתא למילתא. לא המהלך הספציפי לבדו של בירור נקודתי של המסורת, אלא, בדומה למה שעשו בעלי התוספות (אם כי לא בדרישה המופרזת שלהם להרמוניזציה של הווה אמינות, אלא מתוך הכרה בכך שיש שיטות), למקם את הסוגיה הספציפית בתוך כלל התמונה שאנו אמורים ליצור מכלל הידע התורני כולו. הנאמר בסוגיה בפועל לעולם לא יעמוד לבדו. אנו תמיד נתבעים להשלים ולהרחיב, וזו אינה לדעתי תוספת שלנו, אלא בירור של הנחות יסוד שהיו קיימות גם בתודעתו של בעל הסוגיה, או של בעלי הסוגיה לדורותיהם, אלא שלא נכתבו הדברים בפועל.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

בהזדמנות זו אפשר להקשות מה ענינו של משפט שכזה.
ר' יעקב משלם חצי נזק! ר' יעקב מאי עבידתיה? אלא אימא ר' יעקב אומר: משלם חצי נזק וגו' (בבא קמא פרק ד').

האם זו הערת שוליים שהפנה סגן העורך אל הבוס שלו?

יהושע, הבאת את אחת הדוגמאות המפורסמות של המקובלים להראות שיש רעיונות נשגבים בכל מילה בגמרא. הרמ"ע מפאנו ועוד מקובלים ביארו את ה'שגיאה' הזו בכמה אופנים, ואיני זוכר/יודע מה ביארו ומה מקורותיהם. ראה במפתח של פרנקל לב"ק, שבטח מביא זאת.

יהושע
זו שאלה של תלמיד נודניק או ליצן בבית המדרש, שמנסה לתפוס את הרב במילה, ובסמוך הסבר של הרב לתלמיד הטרדן. הדברים נרשמו כפי שנאמרו.
זו אינה תוספת עריכה כי אם דוגמה למקרה הפוך שבו לא הושמט משפט שצריך היה להמחק על ידי העורך.

_________________

ובדיוק בזה תלו המקובלים חילם.

אח של השכן, לו יהי שהשואל היה טרדן, הרי עלינו להסביר מדוע נכתבה שאלתו? אין זאת, אלא שיש לזה הסבר, כפי שכתב מיכי. אפשר להתווכח האם ההסבר הזה אכן מוכיח ש"יש רעיונות נשגבים בכל מילה בגמרא", אבל ההסבר הזה בודאי מוכיח שאכן היתה לגמרא סיבה הגיונית לכתוב מה שהיא כתבה, ולא במקרה.