דרך הרמז

על השאלה מה ההבדל בין פשט לדרש, נהוג לומר בדרך הלצה שפשט הוא מה שאני אומר, ואילו דרש הוא מה שאתה אומר...

ואמנם, שאלת היחס בין פשט לדרש היא שאלה שנידונה רבות מאוד. לא אנסה להכנס אליה, אלא רק להציג נקודה נוספת שעשויה לעזור בהבנת דרכי הפרשנות.

בבדיחה שלעיל מובלעת עוד דעה נפוצה: שהפשט מייצג את האמת, את הפרשנות הנכונה, ואילו הדרש הוא מין ´וורט´, שאין לו קשר לאמת הוא הבנה נכונה של הכתוב. גישה הפוכה קיימת, על פיה רק הדרשות הן נכונות, והן עוקרות את הפשט שמייצג הבנה שלא חודרת לעומק הכתוב אלא לרובד השטחי שלו. לשתי הגישות האלו משותף דבר אחד: הן מניחות שרק רובד אחד של פרשנות אפשרי לכתוב, ושלא יכולות להיות מספר הסברים שנכונים במקביל. הדעה הזו היא איננה נכונה לחלוטין. הכתוב יכול להתפרש בכמה וכמה אופנים, בכל אופן על פי הכלים הפרשניים שמצויים בו. (השורש השני של הרמב"ם והשגת הרמב"ן עליו הוא מקור חשוב לדיון זה)

אם נסתכל על החלוקה הנפוצה היום, הרי שהיא בין ´פשט´ ל´דרש´. אך באוזני רבים מאיתנו נשמעת מוכרת גם חלוקה אחרת, שאינה משמשת בפועל בדיונים ברמות של פרשנות: חלוקת הפרד"ס. פשט - אנחנו מכירים, דרש – גם כן. סוד – הרי זו תורת הסוד. אך מה בנוגע לדרך הרמז? האם אנחנו רגילים לומר על פרשן שהוא ´רמזן´ כמו שאנחנו אומרים על פרשנים שהם ´פשטנים´, ´דרשנים´ ו´מקובלים´?

אם כן, מה נכלל בתורת הרמז?

המפתח להבנה נמצא בעיון במילה ´רמז´ עצמה. מהו רמז, אם לא הפניה מוסתרת להסתכל במקום אחר או לחפש משמעות נסתרת בדברים? גם בפרשנות, עלינו לומר שהרמז היא דרך הפרשנות שאיננה מופיעה במפורש, אך רומזת לנו ומכווינה אותנו כלפי הבנה מסוימת.

באופן יותר מפורש, אומר שדרך הרמז היא דרך הקריאה הספרותית. דרך זו מפענחת את הכתוב בעזרת גילוי ונתינת משמעות למבנים ואמצעים ספרותיים. בעוד דרך הפשט מתמקדת בהבנת הקטע בהקשרו המצומצם והמילולי, הרי דרך הרמז מנסה לגלות מבנה או קישור למקום אחר בתנ"ך. אם פרשן הפשט יביא הוכחה ממקום אחר, הרי שזו תהיה ניסיון הבנה שלנו להבין את הכתוב; אם פרשן הרמז יעשה זאת, הרי שזו מתוך אמונה שהכתוב עצמו מנסה לרמוז לנו דרך חדשה להבנה.

כדי לא להשאיר את הדברים תלושים, אביא בקיצור נמרץ שלוש דוגמות מפרשת השבוע, כדי להבהיר את הדרך הפרשנית:

א.
סיפור מכירת יוסף מסתיים בפסוק:
"וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים"
אל כל התסבוכת של מי מכר את יוסף (האחים/הישמעאלים/המדינים) נכנס לפתע עוד גורם: המדנים. מיהם המדנים? דרך אחת היא להסביר שזהו פשוט שינוי פעוט בשמם של המדינים. דרך שניה, בה הולך הרשב"ם (הפשטן) הולך בדרך אחרת ומסביר כי "מדן ומדיין וישמעאלים אחים היו, ומדן וישמעאלים אחד הם לפי הפשט. לכך הוא אומר כי מדנים מכרוהו וישמעאלים הורידוהו שמה, כי שניהם אחד הם לפי הפשט". רשב"ם מסתמך על כך שבני קטורה הם "זִמְרָן וְיָקְשָׁן וּמְדָן וּמִדְיָן וְיִשְׁבָּק וְשׁוּחַ" ומתייחס על המדנים בתור אחים של המדינים.

פרשן רמז, לעומת זאת, יראה כאן אמצעי ספרותי של משנה הוראה. הכתוב רומז לנו שהמכירה הממשית נגרמה כתוצאה של המדנים – הריב והסכסוך שבין האחים. "מְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים" (משלי ו, יט)

ב.
יהודה מציע לתמר גדי עזים. למה? כי הוא רועה צאן ובדרכו לגזוז את הצאן.
תמר מבקשת מיהודה לזהות את החפצים של מי שבא עליה במילים "הכר נא". למה? כי היא רוצה שיכיר את החפצים ואלו המילים שנזרקות בפיה.

אך פרשן הרמז לא יכול שלא להבחין ברמזים הברורים לסיפור מכירת יוסף, שם שחטו האחים גדי עיזים, ושלחו ליעקב את הכתונת המגואלת בדם בבקשת "הכר נא". יש כאן בברור ´מידה כנגד מידה´; יהודה שהיה אחראי לרמייתו של יעקב מרומה עתה בעצמו.

ג.
פוטיפר משאיר ביד יוסף את כל ניהול הבית "וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל" מה משמעות הביטוי "כי אם הלחם אשר הוא אוכל"?

אבן עזרא, הפשטן המובהק, מפרש "שכל אשר לו היה בידו, חוץ מן הלחם שלא היה אפילו נוגע בו, בעבור היותו עברי, כי הנה מפורש כי לא יוכלו המצרים לאכול את העברים לחם (ברא´ מג, לב), כי פוטיפר ידע שיוסף עברי הוא. וכן אשתו אומרת ראו הביא לנו איש עברי"
לחם – לחם ממש. ממקום אחר הוא אף מביא הסבר למה פוטיפר לא יכול לאכול לחם שיוסף נגע בו.
אבן עזרא אף דוחה את הפירוש שמביאים חז"ל, שהוא פירוש על דרך הרמז.

חז"ל מסבירים את המילים "כי אם הלחם אשר הוא אוכל" כמוסבות על אשת פוטיפר – פוטיפר אסר על יוסף את הטיפול באשתו.
כך, המילים מהוות לא רק המשך לתיאור פועלו של יוסף בבית פוטיפר, אלא אף פתיחה לפרשה של אשת פוטיפר, שכן המילים הבאות הן "וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי"

הדברים מקבלים חיזוק מדבריו של יוסף עצמו לאשת פוטיפר:"וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ" ממילא, הלחם שחשך פוטיפר מיוסף הוא הוא אשתו.

אך כיצד יש להבין את הכינוי לחם כרומז לאישה? בקיצור של ממש, נאמר שהשדות הסמנטיים של אכילה ושל ביאה הם קרובים באופן מפתיע בתנ"ך. כפסוק שמשתמש באותם דימויים של פסוקנו, נצטט את דברי אגור בן יקה: "כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן". (משלי ל, כ)

כאן המקום להביא את דברי בעל הטורים: "כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל – בגימטריא היא אשתו". בעל הטורים נתפס אצל רבים כאיזה "בעל וורטים" טרחן, אך על פי דברינו יש לחפש עומק בדבריו הרבה מעבר למי שנראה בתחילה כשעשוע חביב. (על מקומה של דרשת הגימטריה יש להרחיב בנפרד)

לסיכום, אני מבקש להעלות שני נושאים:
א. יכולים להתקיים במקביל שני רבדים של פירוש. אנחנו לא חייבים לדחות פירוש פשט מפני פירוש דרש, ולא פירוש דרש מפני שאיננו פשט.
ב. יכולים להיות עוד רבדים מלבד פשט ודרש, ואנחנו לא חייבים לסווג כל פירוש שאנו מחדשים דווקא באחת משתי הדרכים הללו. במסורת מקובלות ארבע דרכי פרד"ס, וחז"ל אף רומזים לנו על שבעים דרכים. סיווג ואפיון של הדרכים הללו הוא מעשה גדול וחשוב, אך אין לנו להגביל את עצמנו.

 הלל,

כתבת: "סוד – הרי זו תורת הסוד" - האם כוונתך לתורת הקבלה/ ה"זוהר"/ תורת הנסתר? 

להלל

באתר אחר הגיב ניק הנקרא "לעת מצוא "על דבריך.
האם תוכל לפרט בבקשה מהן ההערות שלך לדבריו?

תחת הכותרת "לא מסכים"

צענערענע

"באתר אחר הגיב ניק הנקרא "לעת מצוא "על דבריך.
האם תוכל לפרט בבקשה מהן ההערות שלך לדבריו? "

אם את מזכירה אתר אחר,מדוע לא תביאי קישור?

אני ממתין....

פעם הצעתי חלוקה של כל הפירושים לארבעה סוגים:
 * פירוש שמתייחס גם למשמעות המילולית של הפסוק, וגם להקשר שלו (הוא הנקרא בדרך כלל "פשט").
 * פירוש שמתייחס למשמעות המילולית של הפסוק, אך מוציא אותו מהקשרו (למשל "מטרד בת מי זהב" = הטרדה נולדת מרדיפת הזהב. מבחינה מילולית אפשר לפרש כך, אך לא מבחינת ההקשר). לפירוש כזה אפשר לקרוא "רמז" - משתמשים בפסוק כרמז לנושא אחר.
 * פירוש שמתייחס להקשר של הפסוק, אך לא למשמעות המילולית שלו (למשל "והמדנים מכרו אותו" = המריבה גרמה למכירת יוסף; הפירוש מתאים להקשר של הפסוק בפרשת מכירת יוסף, אך אינו מתאים למשמעות המילולית, כפי שכתבה צענערענע, כי מריבה לא יכולה למכור אדם). לפירוש כזה אפשר לקרוא "דרש" - מלשון דרישה וחקירה, דורשים וחוקרים את הפסוק עד שמוציאים ממנו את כל המשמעויות האפשריות.
* פירוש שלא מתייחס להקשר של הפסוק וגם לא למשמעות המילולית שלו. לפירוש כזה אפשר, אולי, לקרוא "סוד"; פירושים מתורת הסוד, במקרים רבים, עוקרים את הפסוק מהקשרו ומשתמשים בו כמשל לאירועים הקורים בעולמות עליונים, ובדרך-כלל גם לא מקפידים על היצמדות למשמעות המילולית של הפסוקים.

אני לא בטוח שההגדרה שלי מתאימה להגדרה המקורית לפרד"ס, אבל היא לפחות כוללת את כל סוגי הפירושים.

אראל, מה ההבדל בין "מריבה מכרה אדם" ובין "רדיפת זהב מולידה טרדה"?. (לגבי הפשט והסוד, אני בהחלט מסכים)

צענערענע

דוגמה א' יכולה להיות פשט - בלשון מקראית פיוטית. ויכולה גם להיות רמז. מי החליט שיתמו חטאים זה דרש ולא רמז? ומי החליט שיש בכלל דמיון ליתמו חטאים? שם זה שינוי הניקוד, פה שינוי משמעות.

דוגמה ג'. מי אומר? אולי הפשט הוא לחם כבלשוננו, ורק חז"ל ראו בזה רמז/דרש לאשתו?

דוגמה ב'. הביטוי "הכר נא" על פי פשט פשוטו, הינו ביטוי ספרותי רגיל שלגמרי במקרה הופיע בשני העניינים. אילו היה פה איזה ביטוי יוצא דופן במשמעותו או אפילו בסגנונו, היה על מה לדבר. אבל סתם "הכר נא"? גם גזרה שווה נחשבת כידוע לדרש (ואינני אומר שאין זה רמז).

לסיכום, אני לא תומך באף דבר ספיציפי שנאמר פה לגבי הדרש והרמז, כיוון שלא ברורים לי הקריטריונים הנלקחים בחשבון. אני ממליץ לעשות מחקר פרד"סי (ת"מ) מקיף, במקורות ואצל לומדי ימינו.

נאחז_בקש
תורת הקבלה היא צורת לימוד אחת בתוך צד הסוד. אני לא טוען כאן לאמיתות הפירוש, אלא רק לאפיון הרמנויטי של רמות פירוש.


צענערענע
אני מעדיף לשמור על כל דיון לעצמו. את תגובתי עניתי שם, ורצוני הוא לא לערבב בין שני הדיונים.

הלל,

אתה כותב: תורת הקבלה היא צורת לימוד אחת בתוך צד הסוד - 
 
עד כמה שידוע לי אל הסודות באותה צורת לימוד אי אפשר לחכם מן השורה להגיע לסוד דרך הרמז בכוחות עצמו אף לא במאמץ עליון של מחשבתו ושכלו ,ובכלל אין לחכם שלא זכה לגילוי אליהו שום סיכוי להגיע לאותו הסוד דרך הרמז מהכתוב עצמו  הרי "ספר הזוהר" בנוי על כך שהתורה מעלימה דברים שמאחוריהם עומדים סודות שהם מעבר ליכולת ההכרה האנושית - אותם יכולים חכמים מן השורה להכיר אך ורק בדרך גילוי מ 'שלשלת הקבלה' = 'הראב"ד ז"ל ממנו ומבנו ומתלמידיו עד הרמב"ן תלמיד תלמידיו כולם קבלה מפי אליהו -

כלומר כשאתה כותב שהפרשן מגלה לנו סוד זה הרי  מתוך אמונה שהכתוב עצמו מנסה לרמוז לנו דרך חדשה להבנה (= נכונה להבנתי) - הדברים אינם נכונים - אם אתה מפרש "סוד" כתורת הסוד - נמצא, שחילקת כך שהפשט הדרש והרמז קשורים זה בזה -ואת הסוד ניטרלת והשארת בחוץ - שהרי  אליו אי אפשר להגיע דרך הרמז שאפשר למוצאו בכתוב עצמו -  

מאידך, ראה בשער הגילגולים לאר"י "הרמב"ם הוא מן הפאה השמאלית ולכן לא זכה לידע חכמת הזוהר" אם כן, הרי שלא יתכן שמהרמב"ם  נעלם רובד הסוד והרי כל ספר המו"נ עוסק במציאת הרמזים לפתרון הסודות. אך בניגוד לצורת לימוד תורת הסוד, הרמב"ם גורס כי אי אפשר לדעת את אותם הסודות  ללא לימוד ועיון - והרמזים לסודות (= הדעות הנכונות) טמונים בכתוב עצמו והתנאי לחכם להכירם ולהבינם על ידי העמקה בלימוד ובדרך "הרמז"
 
כדי לא להשאיר את הדברים תלושים, אביא בקיצור דוגמא כדי להבהיר את הדרך הפרשנית של הרמב"ם מו"נ חלק שלישי פכ"ב : http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_3_22.htm

(יכולים להתקיים במקביל אפילו יותר משני רבדים של פירוש אולם בסופו של דבר עלינו לבחור בפירוש הנכון,- ראה בדוגמא שהרמב"ם מביא בריש הפרק על ריבוי הדעות בעניין איוב, ואיך בסופו של דבר הרמב"ם מכריע לדעה שנראת בעניו נכונה והיא בבחינת ה"סוד" וכל זה על פי הרמזים השתולים בצורת חידות ומשלים במקרא, שלא היה ולא נברא - ( כמובן שגם ריבוי הדעות לכשעצמן היוו איזה גורם להכרעה שלא היה ולא נברא )