|
טרוד הייתי. ואכתוב עכשיו מה שיש לי לכתוב.
חסיד דינגה
"בלא"ה נראה שאין כאן חסרון בתקווה למימדי ההצלחה וגם הרב המדובר לא חפץ פחות בהצלחת העם היושב בציון מאשר כל "ציוני" מוצהר, אלא שראה במילים "לא ינזקו" רמז לכך שהדבר בא אליהם מחוצה להם שזה מעורר לחשוב על פועל הי"ת כלפיהם "
יש "דתי בלב" ויש "ציוני בלב".
כשם ש"לא ינזקו" בא לעורר לחשוב על פועל ה', כך "יצליחו" בא לעורר על פועל שלהם עצמם. האם אין צריך לחשוב על פועל שלהם עצמם? "ונשמרתם".
גם עניין ההודאה שהזכרת אינו מובן: האם ברצונך לבטל את עניין אמירת "תודה" מהעולם? אברהם לא אמר תודה לעפרון, לא בגלל שהוא הודה לה' במקום זה, אלא כי הוא שילם כסף (הוא רצה בזאת, אבל זה עניין נוסף). אברהם לא שכח להשתחוות פעמיים, ככתוב בפרשה שם. אליעזר שרבקה שאבה מים רבים עבורו ועבור גמליו, הודה לה מיידית בנתינת התכשיטים היקרים.
אין ספק שזה רע לפגוע באנשים מהצד השני יותר מכדי הצורך, השאלה כמה הוא הצורך? האם שינוי הנוסח שהוצע פה, נקבע לפי דעת הרמטכ"ל?
|
(בעל בעמיו, קצת קשה להשוות זאת לניהול עסקי, שבו אינך הולך להגן אלא מטרתך להרוויח. משא"כ כאן, המטרה היא להגן על ישראל מהאיום העכשווי, וגם מהאיום העתידי - הקם להורגך השכם להורגו.)
רוצה להבין
אינני יודע למה אתה קורא "ההסבר הדת"ל". (מהו?)
אבל אני כן יודע מה אני מבין. ראשית, אולי לא מעיקר העניין, הלשון "מה שתבע זה לא תבע זה" אינה מורה כלל על ירידת דורות, ואדרבה, בעניין ה"תביעות" היה "עליית הדורות". ובכלל, אם כתוב שהמלכים אמרו "אין בי כח" משמע שפשוט לא היה להם כח, וכדלהלן, ולא שהם נמנעו מטעמים מתוחכמים של חשש מאמירת כוחי ועוצם ידי.
שנית, לעצם העניין, דוד כידוע וכאמור רדף אויביו להשיגם, אסא רדפם ונאמר שהם נשברו "לפני ה'" אבל גם "לפני מחנהו". אצל יהושפט הרי כתובה בפירוש הסיבה, היה מולו המון כזה שהמלחמה היתה אבודה מראש. וכתוב שם "ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו" משמע - אם כן נדע מה נעשה - אז נעשה. ואחרי הכל, לא מסתבר שיהושפט היה שׁר במקום להילחם, לולא היה זה הנביא יחזיאל שהיתה עליו רוח ה' בתוך הקהל ששמע את התפילה, ואמר להם בשם ה': "אל תיראו ואל תחתו מפני ההמון הרב הזה... מחר רדו עליהם... לא לכם להילחם בזאת התיצבו עמדו וראו את ישועת ה' עמכם יהודה וירושלים...", כלומר היתה הוראה מפורשת שלא להילחם. חזקיהו גם הוא עמד מול מלחמה אבודה, ואמר "כי באו בנים עד משבר וכח אין ללדה", וגם אז הוא ממש לא הלך לישון: הוא לבש שק הלך לבית ה' ושלח את אליקים ושבנא והזקנים אל ישעיהו לבשר לו את הבשורה הרעה, ולבקש להתפלל. אבל באמת, אחרי שהוא קיבל הבטחה כפולה ומכופלת לישועה, הוא יכול היה ללכת לישון. בודאי בלילה, היה כל אחד ישן בלילה, והנס ככתוב היה בלילה. (ואגב, מייד אחרי הסיפור הזה שבו חזקיהו הלך "לישון על מטתו", כתוב "בימים ההם חלה חזקיהו למות".) ועם כל הכבוד לחזקיהו, דווקא הוא זה שבגינו יצאה הבשורה הראשונה של הגלות, ככתוב במלכים ב' פרק כ', ובדברי הימים ב' פרק ל"ב, וזאת דווקא משום גובה לבו (אם כי יש לדון באיזה סוג של גובה לב מדובר, אבל זה אינו מהעניין).
ובכלל, יש הבדל בין מלך, שנמצא בעורף, למי שבחזית. יואב אמר "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו, וה' יעשה הטוב בעיניו". קצת מזכיר את הבדיחה של בוגי... טוב, לא קצת, הרבה. מי שהולך להילחם צריך לחשוב על מה שהוא עושה. בדיוק כמו שהלומד דף גמרא אסור לו לחשוב על שום דבר מלבד הדף גמרא שמולו, וכבר האריך בעניין זה הנפש החיים, שאסור להתעסק אז בטהרת המחשבה וכדומה, כך בדיוק במלחמה, בשעת המלחמה עצמה צריך לשים לב למה שעושים, לא פחות ולא יותר. אמנם צריך שיהיה מחניך "קדוש", אבל קודם כל צריך שיהיה "מחניך".
כמובן, אחרי הכל צריך להזהר מ"כוחי ועוצם ידי", אבל צריך ליזהר גם מ"חולשתי ורפיון ידי".
 |
|
|
