בס"ד
בתאריך ב' בניסן חל יום ההילולא של האדמו"ר מליובאווישט רבי שלום - דובער, החמישי מבין האדמור"ים.
תולדות חייו מאתר 'חבדפדיה':
אדמו"ר הרש"ב - רבי שלום דובער - הינו האדמו"ר החמישי בשושלת חב"ד. נולד בכ' חשוון תרכ"א בעיירה ליובאוויטש לאביו אדמו"ר המהר"ש ולאמו הרבנית רבקה.
במוצאי שבת פרשת תצא, י"א אלול תרל"ה התחתן עם הרבנית שטרנא שרה בעיר אוורוטש. בב' ניסן תר"פ הסתלק ומנוחתו כבוד ברוסטוב.
הולדתו
על הולדתו סיפרה אימו - הרבנית רבקה - כי בי' כסלו בשנת תר"כ ראתה בחלומה את אמה - הרבנית שיינא ואת סבה אדמו"ר האמצעי ובפנים שמחות אמרה לה אמה "רבקה, את ובעלך כתבו ספר תורה". אדמו"ר האמצעי אמר "ויהיה לכם בן טוב ועל שמי אל תשכחו", אמה הוסיפה "רבקה, השומעת את מה שאבי אומר לך" ואז התעוררה משנתה.
בליל י"ט כסלו היא חלמה שוב והפעם באו אמה, סבה אדמו"ר האמצעי ודמות אדם זקן. אמה אמרה לה "רבקה, את ובעלך כתבו ספר תורה". אדמו"ר האמצעי אמר "ויהיה לך בן טוב", והאיש הזקן אמר "אמן, כן יאמר ה', ואמה סיימה "סבא, ברך אותה", והאיש הזקן ברך אותה. אמה ואדמו"ר האמצעי ענו אמן בקול רם והיא התעוררה.
לאחר מכן סיפרה על דבר החלום הנ"ל והחלום מי' כסלו לבעלה אדמו"ר המהר"ש. אדמו"ר המהר"ש אמר כי ברצונו שספר התורה יכתב על קלף מעורות שחוטים וכשרים. אדמו"ר הצמח צדק ציווה כי תחילת כתיבת הספר תורה תהיה בחשאי, בנוכחות אחיו בלבד ושההתחלה תהיה בחדרו.
התספורת
בהיות אדמו"ר הרש"ב בן שלש, בשעת התספורת והנחת פיאות הראש, ציוה אדמו"ר הצמח צדק לבנו אדמו"ר המהר"ש לסדר זאת בחשאי. והוסיף אשר בערב, לפני הכנסו לגיל שלש, יביאו את הנער לחדרו וילון שם.
בבוקר בקומו משנתו ציוה למשרת ר' חיים בער חיימסון שיטול את ידי הילד, והרבי הצמח-צדק אמר עם הילד את ברכות השחר וענה אמן אחר ברכות הילד.
לאחר התפילה קרא להורי הילד - בנו הרבי המהר"ש וכלתו הרבנית רבקה, ואמר להם: פך השמן הרוחני שנתן מורנו הבעל שם טוב לתלמידו מורנו הרב המגיד ממזריטש למשוח את אדמו"ר הזקן לנשיאות לדורותיו, הנה בכח זה נמשח חותני - אדמו"ר האמצעי, ואני הנה בכוח זה משחתי אותך ובכח זה הנני מושח את הילד.
בן שלש שנים הכניסו את הרבי הרש"ב ל"חדר", שהיה בחדר השני של בית-המדרש הקטן אצל הרבי ה"צמח צדק". בכל יום הי' נכנס עם אחיו רבי שניאור זלמן אהרן אל סבו ה"צמח צדק", שהי' משתעשע איתו במיוחד ומתעניין בלימודיו אמש.
קשרי השידוכין
בילדותו שהה רוב היום בבית סבו אדמו"ר הצמח צדק, באחד הביקורים של הרבנית שטערנא שרה עם אביה בבית אדמו"ר הצ"צ נכח במקום גם נכדו (ר' שלום דובער), שהיה אז בגיל ארבע. הצ"צ התבטא עליהם: "חתן וכלה". שאל רבי יוסף יצחק את אביו ה"צמח צדק": שמא לכשיגדל לא יהיה ראוי לה? השיבו אביו: זה הקטן יגדל ממך!
באותה השנה י' סיוון תרכ"ה נכתבו התנאים בהם אבי החתן התחייב לתת 1,000 רובל ו – 5 שנים להיות סמוכים על שולחנו (בשנה ראשונה, שנייה, שלישית, שביעית ושמינית). אבי הכלה התחייב לתת 1,500 רובל ו – 5 שנים להיות סמוכים על שולחנו (בשנה רביעית, חמישית, שישית, תשיעית ועשירית) והסבא – אדמו"ר הצ"צ התחייב לתת 500 רובל, אותם יחלקו ל – 10 תשלומים ויחלו לתת מייד. זמן החתונה נקבע לקיץ ה'תרל"ה בירושלים.
חתונתו
בחתונת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב לא היה נוכח הרבי המהר"ש, מסיבת חולשת בריאותו. רק זוגתו, הרבנית רבקה נסעה עם בנה החתן לחתונה. שבוע לפני החתונה, ביום ראשון ה' באלול נסע אדמו"ר המהר"ש ללוות את בנו עד לעיירה אחרעמעווע. שם אמר דא"ח וסיפר דברים נפלאים. כשסיים לומר את דברי החסידות אמר לבנו החתן:
עכשיו הוא גילוי בחינת "מוחין דאימא", ולכן נוסעת אם החתן, ואילו לעתיד לבוא, שאז יתגלה "מוחין דאבא", אהיה גם אני עצמי שם.
המהר"ש ציוה לבנו החתן, שלא יחבוש את השטריימל בחתונתו, ובכלל שלא יחבשהו רק בליובאוויטש. כך אמנם נהג הרבי הרש"ב כל ימי חייו, שחבש את השטריימל רק בליובאוויטש.
בראותו קופסא מונחת בעגלה בה היה כובע אותו התכוונו החתן ואמו להעניק מתנה לכלה, ביקש לראותו. כאשר מסרו לאדמו"ר המהר"ש את הכובע הסיר ממנו את הנוצה.
במוצאי שבת פרשת תצא, י"א אלול תרל"ה התקיימה החתונה בעיר אוורוטש.
מייד לאחר החתונה הזדרזו החתן, הכלה והרבנית רבקה לשוב לליובאוויטש אך בגין עיכוב לא צפוי הגיעו רק במוצאי שבת.
מייד לאחר החתונה ציווה אדמו"ר המהר"ש את בנו לאכול בנפרד על שולחן שמדתו קצובה ובמשך כ - 16 שנים אכל הרש"ב על שולחן זה מבלי שידע טעם לציווי.
מידי שבת נהג הרבי הרש"ב לקום בשעה 03:00 ובכל ימות השבוע בשעה 04:00 לפנות בוקר, עסק בלימוד דא"ח והתפלל עד השעה 10:00 לאחר מכן למד יחד עם אחיו הרב זלמן אהרן (הרז"א) והר' שלום מקאדין נגלה עד השעה 14:00 ושוב מהשעה 15:00 עד 17:00. ביום השבת למד שולחן ערוך או"ח וחזר משניות בעל-פה אך עיקר לימודו היה דא"ח וקבלה.
בליל שבת נהג להיכנס לאביו לפני תפילת ערבית. בערב שבת ובמוצאי שבת בדרך כלל נשאר ער ועסק בלימוד ובהתעמקות במחשבה בתורת הנגלה או החסידות וביום רביעי בבוקר לרוב אביו אמר לפניו ביחידות ביאור בעניין הדרוש ששמע בשבת.
קבלת הנשיאות
אצל אדמו''ר הרש''ב נמשך תהליך קבלת הנשיאות זמן ממושך יותר מאשר כל רבי אחר, במשך אחת-עשרה שנים. ביום י"ג תשרי תרמ"ג הסתלק אביו אדמו"ר המהר"ש, ורק בראש השנה תרנ"ד החל לקבל ל'יחידות' באופן קבוע ולענות בכתב על שאלותיהם של החסידים, זאת למרות שאמירת דא"ח ברבים (דבר שבדרך כלל היווה את האות לקבל הנשיאות) החל מיד לאחר הסתלקות אביו.
הסתלקות אביו המהר''ש עשתה עליו רושם חזק מאוד, והחסידים ראו זאת בהנהגתו המיוחדת. בכל שנת האבלות ירד הרבי הרש''ב לפני התיבה בחדרו של אביו. לאחר התפילה היה סוגר את הדלת ונשאר ספון בחדר במשך כל היום, שם אכל, שם למד וישן.
ימים ספורים לאחר ההסתלקות החל לומר מאמר חסידות ברבים. היה זה ביום שני של חג הסוכות, כאשר פתח ואמר את מאמר ד''ה ''כתר יתנו לך''. בחנוכה אותה שנה אמר את מאמר ד''ה ''תנו רבנן נר חנוכה''. מאמר זה התפרסם בעתקים רבים והתקבל בקרב החסידים בחיבה יתירה.
במשך כל שנת האבילות לא הסכים לקבל פני איש ולא ענה על שאלות או עצות. את כל זמנו הקדיש לתפילה ולימוד תורה. בשנת האבילות, ובשנים הבאות, נסע כמה פעמים לערים אחרות ומדינות רחוקות מטעמי בריאות.
בספר 'בית רבי' מסופר כי אדמו''ר הרש''ב לא אבה לקבל את כתר הנשיאות בטענה כי אחיו הגדול ממנו, הרב רבי שניאור זלמן אהרן (הרז"א) צריך למלא את מקום אביו, אולם הרז''א סירב בתקיפות, וכך גם הרש''ב.
באמצע חודש אלול תרמ"ג (לקראת סיום שנת האבל על אדמו''ר המהר''ש), נכנסו הרב שמואל גרונם אסתרמן והרב משה (שהתמנו לאחר שנים רבות כמשפיעים בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש) אל הרב אברהם מזעמבין מחשובי ונכבדי החסידים.
שנים אלו היו חברים ומלמדים, ומכיון שלקראת החגים הפסיקו את הלימודים עם התלמידים, היו נוסעים בכל שנה לליובאוויטש, והם שאלו האם עליהם להמשיך לנסוע לליובאוויטש לאחר הסתלקותו של הרבי מהר''ש בעוד שבניו טרם קיבלו על עצמם את הנשיאות?
השניים הוסיפו ואמרו כי חוששים שמא יש להם 'פניה' כדי לחסוך את עלות הנסיעה, ולכן הם מוסרים לו מראש את כספי הוצאות הנסיעה כדי שיחלק לצדקה לפי דעתו.
ר' אברהם השיב להם מיד כי אינו מקבל את הכסף, ועליהם לנסוע לליובאוויטש כפי שהורגלו בכל שנה. הוא הוסיף שלולא זקנותו וחולשתו, גם הוא היה נוסע לליובאוויטש.
בתקופה שאדמו''ר הרש''ב הביע את סירובו לקבל את הנשיאות, אמר לו החסיד ר' גרשון דובער מנעוול: ''אדמו''ר הזקן הצית את אור החסידות ואתם רוצים לכבות?'' כשאדמו''ר הרש''ב שמע זאת, פרץ בבכי מר.
מדברים קשים אלו שאמר החסיד לרבו, ניתן היה להבין עד כמה נגע בנפש החסידים שהרבי הרש''ב יקבל על עצמו את הנשיאות.
רק לאחר שנים רבות נעתר לבקשותיהם של החסידים והחל לכהן באדמו''רות באופן רשמי, ועל כך סיפר בנו, אדמו"ר הריי"צ:
''עשרת השנים - מבלי לחשב את שנת האבלות - בין הסתלקות הסבא, הרבי המהר''ש - י''ג תשרי תרמ''ג - עד לקבלת הנשיאות על ידי אבי - ראש השנה תרנ''ד - היה אבי בגדר של התבודדות. אף שהיה אומר חסידות ברבים, ומשנת תר''ן גם קיבל אנשים ליחידות, היה מתבודד לעצמו. במשך עשר שנים אלו היו זמנים שונים כפי שרשום ברשימות שונות, אבל בכלל בעשר שנים אלו נהג בדרך של התבודדות לעשות עם עצמו ובתוך עצמו. מראש השנה תרנ''ד מתחיל סדר חדש של דרך עבודה בהתגלות''.
היה זה בתפילת ערבית של ליל ראש השנה, כאשר אדמו''ר הרש''ב קבע את מקום תפילתו בבית הכנסת באותו מקום בו התפלל אביו הרבי המהר''ש - שכן עד אז התפלל במקומו המיוחד לו בבית הכנסת כפי שהיה בחיי אביו. מאז החל לקבל חסידים ליחידות באופן קבוע, ענה על מכתבים, ומסר את מאמרי החסידות שאמר בכדי שיוכלו להעתיק אותם.
אעפ"כ כ"ק אדמו"ר ב"היום יום" מחשב יום התחלת הנשיאות ביום פטירת אביו אדמו"ר מוהר"ש נ"ע
התייסדות תומכי תמימים
לפני חתונת בנו אדמו"ר הריי"צ כתב בכתב יד קטן מאוד את "המשך" המאמר "שמח תשמח" בו נתבאר עניין שמחת הנישואין וגודל מעלת השמחה שפורצת כל הגדרים. החתונה נערכה ביום שישי פרשת תצא י"ג אלול תרנ"ז בעיירה ליובאוויטש.
ביום ראשון ט"ו אלול קרא הרש"ב ועידה בה השתתפו כ – 50 איש מבחירי הרבנים והגבירים שהיו אז בליובאוויטש לרגל החתונה והודיעה על החלטתו לייסד את ישיבת "תומכי תמימים" בה ילמדו נגלה וחסידות על מנת להאיר אור ושהתלמידים יהיו יראי אלוקים, עובדי ה' מקרב לב ואמת. ביום שלישי י"ז אלול הרש"ב בחר את 18 התלמידים הראשונים.
שלוש שנים אחרי הקמתה של הישיבה, בשמחת תורה תרס"א, נשא הרבי הרש"ב שיחה בפני תלמידי התמימים, המבוססת על דברי חז"ל "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו". בשיחה זו הסביר הרבי את העומד בפני תלמידי התמימים בישיבתו, והציב נקודות נוספות בעבודה המוטלת על תלמידי התמימים, המכונים "חיילי בית דוד".
מליובאוויטש לרוסטוב
בחודש חשוון תרע"ו (ימי מלחמת העולם הראשונה) כשהחזית הגיעה לעיר סמולנסק והתקרבה לליובאוויטש, עזב אדמו"ר הרש"ב את העיר. כשעלה עם בני ביתו על המרכבה אמר לבנו, אדמו"ר הריי"צ, כי בחודש מרחשוון הגיע אדמו"ר האמצעי לליובאוויטש והתיישב בה, ועתה - ק"ב שנים לאחר מכן, אנו עוזבים את ליובאוויטש.
בתחילה לא היה ברור היכן יתיישב הרבי. את יום הולדתו בכ' מרחשוון חגג בגלותו בעיר אוראל. כאן הגיעה בקשת קהילת היהודים ברוסטוב ע"נ דון, שבניהם למדו בתומכי תמימים ליובאוויטש, שהרבי יבוא לגור עימם, כשהוצאות בית הרבי עליהם. הרבי קיבל את בקשתם, ועבר לרוסטוב.
במהלך התוועדויות נהגו החסידים לנגן לפניו את ניגון רוסטוב ועל ניגונו של ר' אשר מניקולייב אמר: 'בניגון זה התפילה טובה יותר. אפשר לרחוץ בו את הכלי בדמעות חמות ושיר זה עוזר לפתיחת הלב'.
בזמן ישיבת הרבי ברוסטוב, הגיעו חסידים רבים שנמלטו מאימת המלחמה והתיישבו בסמיכות לרבי - בעיר רוסטוב ע"נ דון. העיר רוסטוב הפכה לבירת ליובאוויטש למשך שמונה שנים, עד לשנת ה'תרפ"ד, עת עזב בנו, אדמו"ר הריי"צ את רוסיה הקומוניסטית.
תמונתו
- לערך מורחב: תמונת אדמו"ר הרש"ב.
תמונת אדמו"ר הרש"ב צולמה בשנת תר"פ כאשר הייתה מחשבה שאדמו"ר הרש"ב יעזוב את רוסטוב וייסע לתורקיה.
האוניה שבה עמדו להפליג לתורקיה הייתה מוכנה, אך בוקר אחד יצא הרבי הרש"ב מחדרו ואמר לבני ביתו שהוא מתחרט והחליט שלא לעזוב את המדינה, והוסיף בקשה: שלא יוסיפו לשאול מדוע ולמה.
הסתלקותו
ביום חמישי בלילה, כ"א באדר תר"פ. עייפות ניכרה על פניו של הרבי, וחולשה מוזרה תקפתו. למחרת, יום שישי בבוקר, התגברו כאביו של הרבי וחומו עלה וטיפס. ד"ר לנדא, הרופא המקורב לבית הרבי שהגיע לביתו קבע לאחר בדיקה, כי אין זו אלא 'אינפלינציע קלה'. במוצאי שבת, לאחר ההבדלה, ביקש הרבי לעשן, אלא שלפתע חש שלא בטוב וכמעט הגיע לעילפון. הנוכחים במקום התיזו עליו מים קרים, ומיהרו לקרוא לרופא. במשך הלילה גברה חולשתו של הרבי. בשחריתו של יום ראשון, כ"ד באדר, כבר נזקק הרבי לסיוע ליטול את ידיו הקדושות.
במהלך כל ימות השבוע שהו בבית הרבי, הרופא הקבוע ד"ר לנדא, ולצדו עוד רופאים מומחים שונים שהוזעקו לעת הצורך אל מיטתו של הרבי.
ביום שני בבוקר, הגיע פרופסור זאוואדסקי שערך בדיקות יסודיות. בתום הבדיקות נכנס לחדר ה'קבינט', שם כבר ציפו לו הרבנית ובן הרבי, הריי"צ, יחד עם החסיד הרב שמואל גוראריה. הפרופסור החמיר באבחנתו, והביע חששו למחלת ה'סיפנאי' (טיפוס), מחלה קשה ומידבקת.
במשך כל ימי מחלתו, היה הרבי אפוף במחשבותיו, ופניו הביעו רצינות יתירה. אפילו בת שחוק קלה לא נראתה על פניו, מלבד אי-אלו פעמים נדירות.
ביום חמישי בשבוע התקיימה אסיפת רופאים בהשתתפותו של ד"ר לנדא, ד"ר רבינוביץ, והפרופסור המחמיר זאוואדסקי. לאחר התייעצות ממושכת הורו לטפל בו באמצעות כוסות רוח. כמו כן הורו לתת חמש זריקות במשך היום והלילה.
בבוקר יום השישי, שוב התקיימה אסיפת רופאים מורחבת בהשתתפותם של ד"ר לנדא, רבינוביץ, לאזינסקי, מירסקי, ובהשתתפותו המיוחדת של הפרופסור הידוע קאסטאריאן. ההחלטה הייתה שינוי שיטת טיפול, כדי להקל על הרבי עד כמה שניתן.
למחרת, יום השבת, התגברה החולשה משעה לשעה. בשעה חמש אחר הצהריים, שעת 'רעווא דרעווין' נכנס לחדרו הרב יחיאל צבי גוראריה הי"ד ועמד לא הרחק ממיטתו של הרבי. בעודו עומד כך, לפתע השתנה גוון פניו של הרבי, וסברו הפך למאויים עד שהיה כלבת אש יוקדת. העיניים כמו בלטו מחוריהן באופן מאויים, ממש כמו בזמני הדבקות המיוחדים שהיו מאז ומקדם.
הרופאים שהוזעקו אל החדר, מיששו את זרועו של הרבי ובדקו את הדופק. הם לא חסו על כוחם ועשו כל אשר לאל ידם כדי להקל על הרבי. רק לאחר מכן סיפרו כי במשך השבת כולה כמעט ולא היה דופק; אמנם הם ידעו את המצב לאשורו כי אין תקווה על פי הטבע, אולם נמנעו מלגלות זאת לבני הבית ולחסידים המקורבים.
הבן היחיד, אדמו"ר הריי"צ, לא מש ממיטתו של אביו. בשעה עשר בלילה, מוצאי שבת, פקח לפתע הרבי את עיניו והביט בבנו. הבין הבן את הרמז וזה רכן אליו קרוב יותר, מקשיב בתשומת לב לדברי אביו. שלא כרגיל בימים האחרונים, קולו של הרבי היה צח וברור: "אני עולה השמיימה, את הכתבים אני משאיר לכם. קחו אותי לזאל (חדר היחידות) ונהיה ביחד".
פניו של הריי"צ החווירו בבהלה עמוקה. זו לא נעלמה מעיניו הבוחנות של אביו, נענה בתוכחת מוסר אוהבת: "התפעלות? התפעלות? מוחין! מוחין!"
ברגעים אלה הועבר הרבי על מיטתו אל ה'זאל' הגדול.
השעה הייתה שעת לילה מאוחרת כאשר הרבנית הגישה כוס קפה. שפתיו של הרבי החלו להתנועע בלחישה וקולו לא נשמע. כשאחד המקורבים רכן, שמע את הרבי אומר את נוסח ההבדלה. מחשבה מבהילה חלפה, כי גם אדמו"ר הזקן בשעתו עשה הבדלה על קפה, שעות אחדות לפני הסתלקותו, אף הוא במוצאי שבת קודש.
לאחר השעה שתיים בלילה, מרים לפתע הרבי את ידו הק' כששפתיו שוב רוחשות. הרבי הריי"צ שעומד כל העת ליד המיטה, ראשו רכון בדאגה עמוקה, מבין כי אביו הרבי רוצה לברכו. הוא מרכין עוד יותר את ראשו עד שידיו של הרבי היו על ראשו, וברכו בברכת אב. לאחר מכן ברך אף את שלוש בנותיו של הרבי הריי"צ.
הרבי הריי"צ מבקש מכל הנוכחים לעזוב את חדר ה'קבינט', מלבד בני המשפחה. כל הנוכחים יוצאים החוצה, גם הרופאים.
ארבע לפנות בוקר. ניכר כי אלו הרגעים האחרונים. עיניו של הרבי עצומות בדבקות איומה והנשימה הולכת ונחלשת. בפעם האחרונה פוקח הרבי את עיניו, הביט בבנו יחידו, ושתי דמעות גדולות זולגות מעיניו הטהורות, ומיד נעצמות שוב. עוד תנועה קלה מצד הרבי, יישר את ראשו, תיקן ידיו ורגליו, ונשמתו הקדושה עלתה השמימה בקדושה ובטהרה.
לאחר זמן כתב אדמו"ר הריי"צ לכל החסידים: "בחודש הראשון, באור ליום השני, כעשרים רגעים על שעה החמישית בעלות השחר, נפתחו השמים, שמי שמים העליונים, והנשמה הטהורה עלתה להשתפך אל חיק אביה בנעימה קדושה ובשקיטה אצילית מסר רבינו הקדוש נשמתו לא-ל אלקי הרוחות, והוסגרו עיני אב הרחמן, לי, ולכל אחי חניכי בית אלקים, וברגע אחת יתום נהייתי, אני, אתם תלמידיו, ואתנו יחד עם הקודש".
הלוויתו
בשעות אחר הצהריים של יום ראשון, יצאה הלווייה רבתי מבית הרבי בדרכה אל 'בית החיים' הגדול שבפאתי העיר רוסטוב. עוד קודם לכן ערכו זקני אנ"ש ונכבדיו את הטהרה בחיל ובסילודין. אלה העידו כי פניו הטהורות של הרבי היו כל העת כמו חיות, ובת שחוק קלה נסוכה על שפתיו.
את ארון הקודש עשו מקרשי הבימה של בית המדרש ומהסטנדר של הרבי. מלבד התכריכים היה הרבי עטוף בטלית השבת שלו עמה התפלל בימיו האחרונים.
במשך כל ההלווייה נשאוהו רק תלמידי התמימים ואחדים מזקני אנ"ש, כאשר מסביב הולך עם רב וגדול, אבל ושחוח מהאבידה הגדולה.
רגע לפני הקבורה, פנה הרבי הריי"צ לשלושה אנשים שעמדו במקום, ואמר כי קבורה זו נעשית על תנאי, ובידו תהיה הרשות לפנות את עצמותיו הקדושות לקברי אבותיו הטמונים בליובאוויטש, כפי שמסופר באשכבתא דרבי: "כשבאו לבית הקברות העמידו המיטה אצל הקבר, ובעת שהורידו גופו הק' אל הקבר, אמר כ"ק אדמו"ר הריי"צ לג' אנשים שעמדו אז אצלו, הרב אברהם ברוך פבזנר, הרב אליעזר קרסיק ועוד אחד, ועשאם בית דין. הרבי התנה בפניהם שהמקום הזה הוא בשביל אביו הק' על תנאי, שיהיה הרשות בידו לפנות עצמות הקדושים אצל קברי אבותיו הקדושים נ"ע בליובאוויטש".
לאחר הקבורה אמר אדמו"ר הריי"צ קדיש יתום ובתום ההלווייה שב לביתו.
העברת ה'ציון'
בשנת תרצ"ט כשהשלטונות רצו להרוס את בית העלמין בו שכן הציון, נאלצו להעביר את הציון לבית העלמין החדש.
החסידים ברוסטוב עשו רבות בכדי לשמור על אוהל הרבי הרש"ב. בחורף תרצ"ט, כאשר שלטונות רוסטוב התכוונו להרוס את בית-העלמין בו שכן ה'ציון' על מנת לבנות על שטחו בניינים חדשים, היה ברור כי יש צורך להעביר בדחיפות את גופו הקדוש של אדמו"ר הרש"ב אל בית-עלמין אחר שנמצא ברחוב טקוצ'בא 155.
את כל השאלות בונגע להעברת גופו הקדוש החסידים הפנו לאדמו"ר הריי"צ שהסכים להעברה, ובנוגע להלכות הקשורות בכך, הורה להתייעץ עם מחותנו הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון.
קבוצת חסידים בהם נמנו: ר' צמח קוטמאן, ר' מענדל קאנטאר (משרת בבית הרב), ר' משה וולף לאבאק, ר' נחמן לאקשין, ר' אברהם קאצנלסון, ר' יונה איידלקופ ועוד) קיבלה על עצמה תענית וכל אחד שפך על עצמו ט' קבין (כתחליף לטבילה במקווה), אחר כך השיגו מיטה חזקה וחלקה בלי מסמרים, ובשעה מאוחרת בלילה הלכו אל בית-העלמין. מיד לאחר בקשת מחילה, החלו בחפירת ה'ציון'. לנגד עיניהם נגלה מחזה מדהים - הגוף הקדוש היה שלם, והטלית שהייתה אף היא שלימה כיסתה את הזקן ופניו הקדושות של הרבי. החסידים נטלו את הגוף הקדוש עם שלושה טפחים מעפר הקבר, והניחו במיטה שהוכנה מבעוד מועד.
כאשר הגיעו ל'ציון' החדש, עשו כפי אשר ציווה עליהם רבי לוי יצחק נ"ע.
משפחתו
אביו: אדמו"ר המהר"ש - רבי שמואל
אמו: הרבנית רבקה
רעיתו: הרבנית שטערנא שרה
בנו: אדמו"ר הריי"צ - רבי יוסף יצחק
ראו גם
לקריאה נוספת
