| נשלח ב-14/12/2002 19:57 |
 |
| |
הדף היומי: זקן ממרא
לימוד הדף היומי הביא אותנו מחדש אל מסכת סנהדרין, ובה, בפרק עשירי, פו/ב-פט/א מצאנו דיני זקן ממרא. פרשה זו בתורה נוגעת לכמה וכמה ענינים שנידונו אצלנו.
בחומש דברים (פ' י"ז למניינם) אנו לומדים:
(ח) כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ידוד אלהיך בו:
(ט) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט:
(י) ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ידוד ושמרת לעשות ככל אשר יורוך:
(יא) על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל:
(יב) והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן העמד לשרת שם את ידוד אלהיך או אל השפט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל:
(יג) וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד:
(העתקה מתוך התקליטור התורני של די.בי.אס מס' 9).
מה כתוב כאן? מי שאינו יודע הלכה, יגיע אל "המקום אשר יבחר ד' אלקיך בו", ושם יענו לו לשאלתו הכהנים הלוויים או השופט. תשובתם מחייבת. מי שלא ישמע להם, בזדון, חייב מיתה. מיתה בבית דין. וזה נקרא "וביערת הרע מישראל", ונאמר במפורש כי הטעם הוא להרתיע אחרים. "כל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד".
יש כאן שאלות רבות מתבקשות: באילו תחומים נשאלת השאלה וניתנת התשובה המחייבת? למה מכוונות המלים "המקום אשר יבחר ה'"? מדוע גם כהנים וגם שופט, ומדוע כהנים לוויים ולא סתם כהנים? לא נוכל לעסוק בכולן. נוכל רק להצביע עליהן, והלומד ילמד.
במסכת סנהדרין, נמצא תשובה חלקית לשאלות אלו, פרשנות של חז"ל לדינים אלו, ושאלות חדשות שיתכן שלא היו עולות על דעתנו למקרא הפרשה.
חז"ל כינו את הפרשה "פרשת זקן ממרא". הם פירשו, כי אותו איש "אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן" אינו סתם יהודי, שמסרב לציית לבית דין. אדם כזה, גם אם עשה עבירה, אינו חייב מפני המראתו (=מרידתו). זה שהתורה מצווה להרגו הוא רק תלמיד חכם חשוב. כפי שנתבאר במקום אחר, זקן דהיינו "זה שקנה – חכמה".
מהיכן לקחו זאת חז"ל? יש לשער שהבינו זאת מסברה. המערכת ההלכתית אינה עלולה להתערער מכוח אדם שמעז פנים כלפי הרבנים והדיינים. אך נשקפת לה סכנה של ממש מצד אדם ששייך למערכת עצמה, והמחלוקת שלו, שנגלית לעין כל, מערערת את האמון הבסיסי שרוחשים הכל למערכת. אם ניתן לחלוק במקום כלשהו, אולי ניתן לערער על הכל? אם יש הלכה מסופקת, אולי הכל מסופק? אם אין חייבים לציית לבית הדין הגדול, אולי אין חייבים לציית לכל חלקי ההלכה, שהרי אולי יש מישהו שמערער גם עליהם?
***
לא רק שהחיוב חל רק על תלמיד חכם שהגיע להוראה המערער על סמכות הכלל, אלא שיש תנאים נדרשים שרק אחרי שיתמלאו מקבל הזקן הממרא את דינו החמור.
המחלוקת צריכה להיות כנגד בית דין הגדול, הסמכות העליונה להכרעת הלכה. צריך שכל הדיינים כאחד יחלקו על הזקן הממרא. צריך שהדיון ביניהם יתנהל דווקא בבית הדין הגדול במושבו הקבוע, שהרי "המקום גורם". אם הם דחו את דברי הזקן הממרא שלא במקום הקבוע, יש ללמד זכות עליו שלא התייחס ברצינות הראויה לכך שדבריו לא נתקבלו, או שהציבור לא ייחס למחלוקת אותה חשיבות. המקום גורם.
כמו כן, לאחר שבית דין הגדול פסקו הלכה שלא כמוהו, הוא חוזר לביתו. מחלוקת תיאורטית לבד אינה מחייבת עונש. רק אם חזר לביתו והורה לנהוג למעשה כפי מחלוקתו, רק אז חייב מיתה של זקן ממרא.
מצד שני, מצאנו בדיני זקן ממרא חומרה שלא נמצאת בשום מקום אחר. מי שנתחייב מיתה, הורגים אותו באותו יום שנסתיים דינו (והדין – של כל חייב מיתה, בכל עבירה שמחייבת זאת, אינו נקבע בקלות. בית דין צמים באותו יום, ועד הרגע האחרון ממתינים שילמדו עליו זכות). מדוע? כדי שלא לגרום לו סבל מיותר של המתנה למותו. רק זקן ממרא, לדעת רבי עקיבא, מעכבים את המתתו – עד לרגל, שרוב ישראל נמצאים במקדש, ואז ישמעו ויראו כולם את העונש.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/12/2002 19:59 |
|
| |
באלו נושאים הלכתיים מחייבת המראתו של הזקן מיתה? יש כאן תהליך כפול של צימצום והרחבה. צימצום – כי למרות שהתורה מחייבת את העונש לכל מי ש"יעשה בזדון לבלתי שמוע", חז"ל נחלקו בדבר (פז/א). לפי רבי מאיר, אין החיוב אלא במי שחלק בעבירה חמורה במיוחד, דבר שעונשו כרת ובשוגג קרבן חטאת. יש גם דעות אחרות. רבי שמעון אומר שאפילו על דבר קטן מדקדוקי סופרים יש חיוב מיתה. המחלוקת עלולה להיות נסובה על השאלה האם צריך להתבונן במה שמערער את המערכת – וכל מחלוקת, אפילו על דבר קל שחידשו חכמים, עלולה לגרום נזק כזה. או שצריך להסתכל בחומרת הנושא, ואז רק עבירה מהסוג החמור ביותר, שנידונים עליה בכרת או במיתת בית דין, מצדיקה את הוצאת הזקן הממרא להורג.
אך יש גם הרחבה. שהרי כל נושא כמעט עלול להתפתח לידי עבירה שחייבים עליה מיתה. למשל, זקן שחלק על הדין של תוספת מדברי חכמים לאיסור חמץ בערב פסח. החמץ אינו אסור מן התורה, אלא רק מדברי חכמים. אך חכמים אסרו אותו בהנאה. אם אותו זקן מתיר את האיסור של חבריו, הרי שניתן לקדש בחמץ כזה את האשה, שהרי הוא שווה ממון לשיטתו. ואשה שנתקדשה ונאנסה, הרי האונס חייב מיתת בית דין. לעומת זאת, לפי חכמים שאסרו את החמץ בהנאה, אין כאן נתינה של שווה ממון, והאשה אינה מקודשת, והאונס אינו חייב מיתה אלא עונש אחר. נמצא שהמחלוקת ביניהם עלולה להתפתח לדין שיש בו חיוב מיתה – ועל כך ניתן להרוג אותו, את הזקן הממרא, גם אם לא היתה התפתחות כזו בפועל.
חזרנו אם כן לשיטת רבי שמעון, שהורגים את הזקן הממרא אפילו על דקדוק קל מדברי סופרים.
הגמרא, בעמודים הבאים, "תתאמץ" למצוא אוקימתות בתחומים שונים שבהם המחלוקת באמת עלולה להתפתח לידי חיוב מיתה. זה נושא מעניין וקשה בפני עצמו, שנוגע לרבים מדיני התורה, "בין דין לדין, בין דם לדם, בין נגע לנגע", אך לא נוכל לעסוק בו כאן.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/12/2002 20:01 |
|
| |
כי ייפלא ממך דבר = כי ייעלם ממך דין. מדוע נעלם הדין?
יש כאן ראיה גדולה לנושא שדנו בו בעבר, למרות שהוא נחשב כמעט כאחד מסודות התורה. בניגוד למה שעלולה להיות תפיסה שכיחה (והייתי אומר אפילו: ילדותית), שהתורה ניתנה כולה והועברה מדור לדור בפרטיה, עד לדינם של מיקרוגל והדפסת משי, ההשקפה ההגיונית והאפשרית היחידה היא כי התורה נמסרה בצורה של כללים.
פרשנות הכללים הופקדה בידי חכמים. מדי דור ודור, צצות שאלות חדשות, שחכמי ההלכה המוסמכים נדרשים לענות עליהם, לפי הבנתם בתורה. הפסקים שלהם הופכים לחלק ממסורת התורה, והם מחייבים כמו דברי תורה עצמם. יש להדגיש: סמכות הפירוש הופקדה רק בידי חכמים שעומדים בתנאי היסוד הנדרשים!
(גם שיטת הלימוד, שהיתה רובה ככולה בעל פה, נוסחה בכתב במשך דורות הראשונים. זה מה שנקרא "מידות שהתורה נדרשת בהן".)
על רקע של מציאות זו ניתנה פרשת זקן ממרא. אין להרשות פיצול בתוך ההלכה. המערכת מאפשרת רק תשובה אחת ויחידה לכל שאלה. אסור או מותר. ברגע שבית הדין הגדול, מה שמכנים "האינסטנציה העליונה", הכריעו בדבר, אין רשות לחלוק. שמירה על שלימות המערכת והאמון במערכת חשובים, במקרה זה, יותר מאשר חיי אדם, מאשר חייו של אותו זקן שהפקיר את חייו כדי לחלוק ולערער.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/12/2002 20:02 |
|
| |
בדף פח/א, אנו לומדים על מחלוקת רב כהנא ור' אלעזר.
רב כהנא אומר:
הוא (=הזקן הממרא) אומר מפי השמועה (=מסורת התורה מדור לדור), והם (=בית הדין הגדול) אומרים מפי השמועה – אינו נהרג.
הוא אומר: כך הוא בעיני (מחלוקת מסברה, במידות שהתורה נדרשת בהן) והן אומרים: כך הוא בעינינו – אינו נהרג.
וכל שכן – הוא אומר מפי השמועה והן אומרים: כך הוא בעינינו.
אינו נהרג – עד שיאמר: כך הוא בעיני, והן אומרים מפי השמועה.
השאלה שצצה בפני בית דין עשויה לקבל אחד משני סוגי תשובות. יתכן שיתברר שהשאלה אינה חדשה, וכבר יש עליה תשובה ("מפי השמועה". ואיני נכנס כאן לחילוקים האפשריים בין הלכה למשה מסיני ממש לבין הלכה שיש עליה מסורת). ויתכן שיתברר שהשאלה לא עלתה מעולם לדיון עד כמה שידוע לבית הדין, ואז יש להכריע בה משיקול הדעת, במידות שהתורה נדרשת בהן.
דעתו של רב כהנא היא שדין התורה של זקן ממרא ועונשו נאמר רק במי שחולק על המסורת המקובלת, שלא התחדשה עתה, מכוח סברה. רק מי שמערער על המסורת המקובלת מכוח שיקולים שכליים יוצר המראה שעלולה לערער את המערכת, ולכן הוא חייב בעונש מוות.
דעתו של רבי אלעזר מנוסחת ביתר קיצור. כל מחלוקת, מכל סוג, מהווה המראה, ולכן היא מחייבת מיתה. "אפילו הוא אומר מפי השמועה, והן אומרים: כך הוא בעינינו, נהרג – כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל".
הטעם אינו רק הגנה על המערכת, אלא גם מניעת מחלוקות. (יש לדון אם יש כאן שני טעמים שונים, או שזה כלול בזה, ולא ניכנס לכך). וכל המראה יוצרת מחלוקת. גם אם בית הדין הגדול מערערים משיקול הדעת שלהם על מסורת שיש בידי הזקן. שיפה כוח הרוב.
***
כידוע, גם שיטות שלא נתקיימו להלכה טעונות לימוד ובירור. נשאלה שאלה, לשיטת רב כהנא: איך מבררים שהזקן הממרא, הטוען שיש בידו מסורת, ולכן הוא חולק על בעלי המסורת, הוא דובר אמת? אולי הוא טוען שיש לו מסורת אך אין אלא שקר שנועד לחזק את השיטה ההלכתית שנראית לו אמת משיקול דעתו?
אין זו רק קושיא מסברה, כי יש גמרא מפורשת שמציגה את הרעיון הזה:
"...והאמר רבי אבא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה - שומעין לו, ואם לאו - אין שומעין לו!" (יבמות עז/א)
ומדוע אין שומעים לו? האם יעלה על הדעת לחשוד בתלמיד חכם שיבדה מסורת מליבו?
כן!
כדי להצדיק את מה שנראה בעיניו כאמת, זה בהחלט עלול לקרות.
רש"י במקום:
"אם קודם מעשה - שבאת הוראה לידו אמרה ושנאה לתלמידיו בבית המדרש בשם רבו שומעין לו בשעת הוראה ואם לאו אין שומעין לו שמא מחמת מעשה הבא לידו אמרה."
אם כן, כיצד מאמינים לו, לזקן הממרא, לשיטת רב כהנא, שיש לו מסורת מרבו בנושא זה, אם זו הפעם הראשונה שמסורת זו מוצגת ברבים?
שתי תשובות בדבר.
האחת, תשובה פשטנית, היא שרק אם יבוא רבו של הזקן, או מישהו ששמע אותו דין מפיו, ויאשר את הדברים, נקבלם. (זה גם תירוץ הגמרא שם).
בכל זאת נראה לי שיש ערך לתירוץ השני, ה"למדני" יותר. אם מדובר באמת בזקן ממרא שהינו זקן, אין זה פשוט לברר את המסורת שהוא טוען לה.
הרעיון שלי הוא שאין זה משנה לבית הדין הגדול אם יש מסורת כזו או אין. ברגע שהזקן טוען שהוא חולק מכוח מסורת ולא מכוח שיקול שכלי, שוב אין סכנת פגיעה במערכת ההלכתית. בעיני הציבור, שאינם בקיאים בשאלה הפרטית אם יש מסורת או אין מסורת לזקן זה, השלימות של המערכת אינה נפגמת. הרי יתכן שאדם פלוני ישגה במסורת שלו, ואין זו המראה, זילזול במערכת מכוח סברה של למדן בן הדור, שמחייבת עונש מוות.
כמובן, אין זה אלא דיון תיאורטי. להלכה, חיובו של זקן ממרא גם אם הוא טוען שהוא חולק מכוח מסורת, וגם אם יש לו ראיות שמסורת זו הגיעה לו מרבו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2006 12:07 |
|
| |
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1409685&whichpage=27
mdabraham:
... האם מרידה בסמכות כשלעצמה (בלי לעבור לאו ספציפי, מעבר ל'לא תסור') היא דבר שזדונו כרת שחייבים עליו משום זקן ממרא. אני נוטה לחשוב שכן, שהרי הרמב"ם אומר בהל' ממרים שהלאו של 'לא תסור' הוא לאו שניתק לאזהרת מיתת בי"ד.
_________________
בברכה.
|
|
|
|
|
