בשבוע שעבר, קצת אחרי יום השנה לטבח הנוראי במרכז הרב, ראיתי שקיעה מקסימה בכינרת.
חשבתי על חודש אדר, חודש השמחה, ועל פורים.
ונזכרתי בלינץ'...
יום חמישי, 12 באוקטובר 2000
זה היה היום האחרון שלי מתוך 17 ימי מילואים מפחידים בראשית האינתיפאדה, וייחלתי לסיום חָלָק.
אבל תקוותיי לא התממשו.
בערך ב-10 בבוקר הגיעה קריאה בקשר הצבאי... שני חיילים נעלמו ברמאללה.
בג'יפ שררה דממה מאיימת... תוך שניות הורו לנו לכתר את רמאללה בעוד שהצבא מנסה לאתר את החיילים...
הכל קרה כל כך מהר...
"אנחנו צריכים רופא"... "תביאו לכאן הליקופטר מייד!"... "יש לנו גופה אחת"... איפה המסוק?" ..."אחד פצוע קשה"... "תשלחו עוד רופא!" יש לנו שתיים"... ואז שקט...
דממה ארוכה וכואבת...
הג'יפ התמלא בשתיקה סמיכה וקודרת.
במשך 12 השעות הבאות ישבתי בג'יפ, צופה בערנות מבעד לזגוגית החלון הקדמי, בעקבות התראות לסכנת ירי...
מנסה...
בוכה...
ומתפלל. מתפלל שזאת תהיה המערכה האחרונה בטרגדיה.
ואני עדיין מתפלל שמונה וקצת שנים אחר כך...
אבל הזיכרון הכי חזק שלי מאותו יום, הוא השקיעה המהממת. מובן שאי אפשר לתאר שקיעה, אבל רגע אחרי שכוחות האוויר הפציצו יעדים נבחרים, התעטרו השמיים התכולים בפסים אדומים וכתומים.
עוד ליל קיץ ישראלי הלך וקרב, כאילו שם לקלס את הטבח שנערך בשעות האחרונות.
פורים הוא חג של שקיעות...
5 באוגוסט 2006
הייתי בשבת בצפון.
לקראת הערב שמעתי אזעקה ומיהרתי לרוץ למקלט, כשהקטיושה נופלת לא רחוק ממני.
שמי השבת הכחולים והבהירים בותרו על ידי גלילי מתכת צמאי דם שניסרו את דרכם בשמים, ושוב, שקיעה בוהקת ומדהימה ירדה על יום המנוחה.
עוד שקיעה שבאה אחרי יום של ייאוש וחורבן.
ופורים הוא השקיעה הזאת.
6 במרץ 2008
"משנכנס אדר, מרבין בשמחה".
מאז אירועי יום חמישי בראש חודש אדר, קשה לי לשמוח.
אבל איכשהו חייב להיות לנו כאן איזה מסר.
"האמונה מתחילה במקום בו נגמרים ההסברים."
אם לא הבנו קודם, ההסברים נגמרו ב-20:50 ביום חמישי, 6 במרץ 2008.
השמש שוקעת על חייהן של שמונה משפחות ששלחו את ילדיהם לישיבת מרכז הרב... ותקוותיהם של רבים-רבים אחרים.
הפרדוכס של פורים
סיפור פורים מלמד אותנו שהדרך בה אנחנו רואים את העולם, היא לא מה שהוא באמת.
כשנראה כאילו אבדה תקוותו של עם ישראל - עם גזר דין מוות התלוי על ראשם מבלי שום סימן לישועה באופק - המלך אחשוורוש לא מצליח להירדם. הוא מבקש את ספר הזיכרונות, שומע כיצד טרח מרדכי להציל את חייו, וכל השאר (כך אומרים) היסטוריה.
שרשרת של התרחשויות ארציות וחסרות קשר לכאורה, מביאה בסופו של דבר למהפך בלתי צפוי לטובת היהודים, ולחג אותו נחגוג לנצח.
מה שחשבנו בתור רע, הפך להיות טוב... והמן, שדהר על גל ההצלחה, מצא עצמו, תוך זמן קצר, תלוי על עץ גבוה...
פורים הוא חג של שקיעות.
ילד שרואה בפעם הראשונה את השמש שוקעת, חושב שהיא הלכה לעולמה. נעלמה. אבדה לנצח. האם יהיה שוב אור?
חבויה, אך גלויה במקום אחר.
חושך, ובכל זאת אור.
סוף היום, ועדיין תחילתו של לילה.
בכל צורה שנגדיר זאת, דבר אחד בטוח. אנחנו יודעים שבכל יום תהיה שקיעה.
לפעמים אנחנו לא שמים אליה לב או לא מתבוננים, אבל היא תמיד שם. ירושלים, ניו-יורק, מלבורן, תל-אביב. לונדון, יוהנסבורג, טורונטו. לא משנה איפה נהיה, יש שקיעה כל יום.
משום שכך אמר אלוקים: "ויהי ערב ויהי בוקר..." (בראשית א)
חייל חייב לציית לפקודות. בין אם הוא מסכים להן, ובין אם לאו; בין אם זה נוח לו, ובין אם לאו; בין אם הוא מבין ובין אם לאו. חייו מונחים על כף המאזניים, והוא חייב לקבל את העובדה שיש אנשים שרואים תמונה רחבה יותר ממנו.
ביום הלינץ', נשארתי בג'יפ. באותו יום במלחמת לבנון השנייה, נאלצתי להישאר במקלט.
היום, לאחר יום השנה לטבח במרכז הרב, וכמה ימים לפני פורים, יש לנו גם אחריות...
כולנו חייליו של אלוקים.
הוא נתן לנו 613 מצוות. אולי אנחנו לא מבינים את כולן, וחלקן לא כל כך נוחות לנו. חלק אולי מתסכלות אותנו. אבל הוא רואה את התמונה הרחבה. הוא אומר לנו רק מה שנחוץ באמת, והוא אומר את זה רק לטובתנו, כדי שנוכל להפיק את המרב מהחיים.
יש לנו מפלט, מזבח מוצק של תקווה.
בין אם ביום הלינץ' או ביום הקטיושות; בין אם ברצח אכזרי של שמונה יהודים צעירים או בחיינו האישיים, יש לנו מחסה בטוח ומוגן.
מול חסרונם הברור של פתרונות פוליטיים או צבאיים; בזמן של רוע, מוות, וייאוש, יש לנו אמת... יש לנו מפקד עליון. ופורים הוא ההוכחה המוחלטת לכך.
רק עצרו והתבוננו בשקיעה הערב... ותקנו אותי אם אני טועה.
aish
