על חגיגת 'השביתה' בחג הפסח..

לא הבנתי מה קשור לימוד תנ"ך לכאן,  < ואני אגב לומד הרבה תנ"ך..>

מאחר והכותב הזמין את הקוראים לחוות דעה על מאמרו , דעתי היא שהחילוק בין מצה לחמץ שלו לא מחזיק מים , זו לא דעה או תפיסה, אלא הבנת הנקרא. אפשר שקצרה בינתי , וכבר ביקשתי שה' יאיר עיניי..

החבוי

ברשותך, אוסיף טעם נוסף שנראה לענ"ד, מדוע כינתה התורה את חג הפסח בלשון שבת "ממחרת השבת" וזאת בנוסף על מה שכתבתי לעיל.

שני "חגים" בלבד! במהלך השנה, מכונים בתורה בלשון "עצרת". האחד הוא יומו האחרון של "פסח" (דברים פרק טז) שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה: 
והשני הוא יומו האחרון של "סוכות" (במדבר פרק כט) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
 (את חג השבועות, רק חז"ל כינו עצרת מבלי שיש לו מקור בתורה).

הטעם כי רק שני ימים אלו מכונים בתורה "עצרת" ולא "מקרא קודש" וכיוצ"ב הוא פשוט לכאורה, שני חגים אלו נקבעו ביומם האחרון של שני חגים המונים שבעה ימים (פסח וסוכות), הביטוי היחיד של ימו האחרון של "פסח" ו"סוכות" ביחס לשאר ימי החג שקדמו להם - חול המועד - הוא אך ורק ב"שביתת מלאכה" בלבד, שהרי "חג" או "מקרא קודש" (במובן הרחב של המילה) אינו מתחדש דוקא ביום האחרון של החג וכל מה שנתוסף ביום האחרון של החג על פני ימי חול המועד שגם הם מכונים "חג", הוא אך ורק "עצירה"! ממלאכה שהייתה מותרת בשאר ימי חול המועד שקדמו ליום האחרון, לכן מכנה התורה את היום הזה "עצרת" שזוהי המשמעות החדשה והמרכזית שנתווספה ביום זה על פני הימים שקדמו לו, לעומת זאת, היום "הראשון" של החגים, שמופיעים לאחר ימי חולין רגילים של שאר ימות השנה, בודאי שיש לו גם ביטוי ומשמעות נוספים ביחס לימי החול שקדמו לו מלבד היותו גם יום שמצווים בו על "שביתת מלאכה" לכן מכנה התורה את היום הראשון במשמעותו העיקרית או המרכזית שלו שהוא "חג" או "מקרא קודש".

בדרך זו יש לומר גם בעניינו, היום שבו מביאים את העומר הוא יום ט"ז בניסן שהוא יום חול המועד פסח ואף הוא נכלל בהגדרה של "חג הפסח", הביטוי הנכון לכנות ולזהות יום זה ביחס לשוני ליום "הראשון" שקדם לו הוא אך ורק "שביתת המלאכה" שהייתה אסורה ביומו הראשון של החג ואילו ביום השני הותרה המלאכה למרות היותו המשך החג - חול המועד, כאן כמובן, העדיפה התורה לכנות יום זה "ממחרת השבת" ולא "ממחרת העצרת" שכן עצרת משמעותה המילולית היא עצירה! או כפי שאנו מכנים "סטופ"! משמעות נכונה של עצירה, מתאימה רק במקום שימי "החג" המותרים במלאכה באו קודם לעצירה, שאז יש תוכן למשמעות עצירה ביחס למה שעשינו קודם לכן, ולא במקום שימי החג המותרים במלאכה באים רק לאחריה, שאז, אין זו "עצירה" אלא "שביתה" ודו"ק.

חלם הארץ

ברוך בואך לפורום

אני משער, כי אילו היית טורח לקרוא את כל הודעותיי בעניין, לבטח גם היית מבין את הקשרם של הדברים.

לא באתי בדברי לפסוק הלכה, דברי היו לחדד את הנקודה שהסברתי קודם לכן בטעמי המקרא, כי לא מתאים לקבוע את זמן הבאת העומר ותחילת ספירת תקופת הקציר ביום ט"ו, ובהקשר לכך ביארתי כי זאת - לא משום הבעיה של חילול יו"ט בעצם "קצירת העומר" של מצוה, א. שהרי קצירת העומר דוחה שבת ויו"ט. ב. התורה כלל אינה מתייחסת במפורש לזמן הקצירה ביום זה, התורה בעיקר מתייחסת למצוות הבאת העומר וספירת הימים. אלא - משום שאין לקבוע את הבאת העומר ותחילת הספירה של תקופת הקציר ביום שבפועל איש אינו קוצר בו לביתו - בלי שום קשר לחובת המצוה - מחמת איסור מלאכה של מקרא קודש, לכך מדגישה התורה "ממחרת השבת" וכנש"נ לעיל.

קראתי את כל דבריך בענין  ומצאתי בהם טעם ערב. ואכן הדברים יפים ומתקבלים גם מבלי טעות זו שכשלת בה. 

גם כאשר אין מגמת הדברים פסיקת הלכה, אי אפשר לכתוב דברים מוטעים:  'התורה לא קבעה בשום מקום אימתי יש לקצור, יש אדם ששדהו יבשיל לכדי קצירה בא' ניסן ואז יקצור את שדהו', בה בשעה שהתורה בהחלט קבעה. ואדם ששדהו הבשילה בא' בניסן אסור לו לקצור שדהו אז. ואף שאין הדבר מפורש בתורה כך דרשו רז"ל. הם שדרשו את ממחרת השבת עליהם נסובים דבריך ועליהם ישתרג האשכול.  

ומעין הפתיחה: כל דבריך בענין ממחרת השבת, נאים ויאים, גם אחרי תיקון זה. ומודים דרבנן היינו שבחייהו.

ובמענה לברכתך, שלא תהא ברכת חכם אפילו בחינם באה, אשא אף אני תפילה קצרה, תפילת עוברי דרכים, ואומר, יה"ר שתהא יציאתי כביאתי בלא פגע. ואף שבאתי אשוב, והגם שקרבתי אתרחק. שגלוי וידוע לפני כי לא נכנסתי למקום זה אלא משום מדרשו המאלף של החכם 'חבוי' אשר אם במסתרים הוא, חכמתו בחוץ תרונה, וממעיינו המקורי והראשוני מרוה אני את נפשי מעת לעת. ומעתה כוחך יישר כי אגב כך זכיתי גם בביאוריך המחודשים. יפוצו מעינותך חוצה, ברחובות פלגי מים חיים, ולא במבואות מטונפים.