האובייקטיביות שבפסיכולוגיה

בעקבות מה שראיתי בפורום של מבחן, התעוררתי לאבחן ולהבחין בהבחנת הסיכון שבפסיכולוגיה. והיינו האובייקטיביות המועטת לעומת הסובייקטיביות שבפסיכולוגיה.


שמעתי פעם מקרה:
אחד עשה דיאטה, וכשהתרחץ, הביט במראה, ומאז קיבל חרדה.
הפסיכולוגית אליה פנה, התחילה בשאלות על ימין ועל שמאל, מה עברת באותה תקופה, איך היו חיי הנישואין, מה היה עם הילדים וכו'

ואני מהצד מבליג ומתקשה לאצור ולעצור את התשובה האובייקטיבית.

לא יודע אם היא נכונה, אבל היא בהחלט אובייקטיבית, וזו היא:-

ידוע ומוכר שהאדם קושר את נפשו וגופו, כלומר שהוא רואה בגוף את הנפש, אם הוא נראה יפה הוא גם מעריך יותר את נפשו.

ממילא, כאשר עשה הנ"ל את הרחיצה וראה את גופו הבלה כביכול, כלומר שהרזה, ראה בכך בתת מודע, גם כליון עצמי, לכן באה אליו החרדה.

יכול להיות שזה לא קשור, ונכון שראוי לשאול גם מסביב, אך אם אין משהוא אחר לא צריך להמציא אלא להתמקד בגוף העניין.

בעיתון "בשבע" הופיע היום רעיון עם הפסיכולוג החרדי ד"ר ברוך שולם, בו הוא מדגיש שתי נקודות עיקריות.

השפעת שייכותו לתורה למקצועו מחד

ומאידך

ההבל שבפסיכולוגיה המקובלת

והנה כמה ציטוטים:
"אוצר המילים שלי הוא שונה, במקום מונחים של פסיכופתולוגיה ומבנה אישיות יש מונחים שהם יותר קרובים לתפיסת עולם של התורה שלנו, כמו כוח הדיבור או בחירה חופשית."

"אם אני מסתכל על פסיכולוגיה בגדול, בערך 50% זה שטויות, 30% זה טומאה, ממש אסור, ו-20% יעיל. הצימאון לפסיכולוגיה [של הציבור הדתי והחרדי] נובע מאי ידיעה מספקת של התורה. פנינו החוצה כי לא ידענו מה שיש בתורה. אנשים מכירים את אדלר ולא את סימן שמ"ג בשולחן ערוך [או"ח בן שני הסעיפים] שעוסק בחינוך. זו פשיטת רגל וזילזול במקורות שלנו."

"בבראשית פרק ב' פסוק ז' נאמר שהקב"ה נפח באדם נשמת חיים. בפסוקים הללו טמונה כל הפסיכולוגיה. לאדם יש את כל היכולות בעולם. חז"ל אומרים שם שהקב"ה נתן לאדם שתי מתנות: כוח הדיבור ובחירה חופשית. הטענה היא שכל בעיה מבוססת על בעיה בכוח הדיבור ובבחירה החופשית, ועל המתנות הללו צריך להתבסס כל טיפול. נשמע פשוט? לפעמים בפשטות של התיאוריה טמונה עוצמתה. אמנם פרויד כתב חמישים ספרים, אבל יש כלל במדעי הטבע שאומר שהצימצום הוא הכוח."

יהוסף,
מעניין שדוקא האיש בסיפור נחרד כשהוא ראה עצמו לאחר הדיאטה, (ואחרי שצחקת אני אסביר:)
הסיבה הנפוצה למשקל יתר ,שמקורה במחשבותיו של האדם, היא תחושה של פחד, צורך בהגנה, בריחה מרגשות חוסר בטחון, דחייה עצמית (תחשבו רק לרגע לעומק על אנשים כאלו שאתם מכירים). דוקא משקל יתר הוא דוגמה מצויינת לכך שלעיתים אנשים מבזבזים כוחות רבים בנסיון לתקן בעיה שהיא איננה הבעיה האמיתית. אנשים הנאבקים שוב ושוב בשומן שצברו בעצם נאבקים בסממן חיצוני של בעיה פנימית עמוקה. להשקיע זמן בנזיפות עצמיות על כל אכילה מיותרת או לחוש אשמה בשל היותנו שמנים מידי היא בזבוז זמן וחוסר התמודדות עם הבעיה האמיתית. רק כאשר מבררים את הבעיה הנפשית האמיתית, מתעמתים איתה, בוחרים לחשוב מחשבות שיכניסו בנו דפוס התנהגותי חדש, (כמו לדוגמא במקרה זה : מקומי הנוכחי הוא בטוח, אני יוצר את בטחוני שלי, אני אוהב ומעריך את עצמי) אז מתחילה להפתר הבעיה.
איני מכירה את ד"ר שולם, אך בעיני הבחירה החופשית במקרה זה היא השליטה במחשבותינו ותודעתנו והיא המשימה (הקשה) שתשפיע על חיינו.
(לדיבור יש חלק חשוב בכך אבל לא אפרט כאן).

אושר ובריאות!

מחקרים רבים מורים כי בעית ההשמנה היא בעיה רפואית אמיתית שמקורה במספר כשלים .
ולמעשה יש גן שאחראי על ההשמנה.
כך שהשמנת יתר אינה שונה משאר מחלות כרוניות.
ומכאן שניתוחי האופי או העצות אינם רלבנטיות

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1199640.html