הסברים שונים למקור הכינוי "שבת הגדול" לשבת שלפני הפסח
התוכן:
בקריאת ההפטרה מוזכר "יום ה' הגדול"
"שבת" – זכר או נקבה?
הגדול שבקהילה דורש
לזכר הנס של לקיחת הפסח
שבת הגדה = שבת הגדול
"גדול" – שנתחייב במצוות
"גדול" – בגלל ראשון של פסח הקרוי "שבת"
מידי שנה אנו חוזרים ושואלים את השאלה: מדוע נקראת השבת שלפני הפסח "שבת הגדול". השם שבת הוא כידוע שם נקבה והיינו צריכים לומר שבת הגדולה.
בקריאת ההפטרה מוזכר "יום ה' הגדול"
התשובה המקובלת היא: כידוע שלשבת זו, שלא כמו לארבעת הפרשיות, אין קריאה מיוחדת בתורה אלא הפטרה מיוחדת בלבד. והפסוק המסיים את הפטרת השבת מסוף ספר מלאכי, הנבואה האחרונה בספרי הנביאים, הוא: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". ולכן השבת שבה קוראים את הפסוק שבו המילה ה'גדול' נקראת: שבת הגדול.
בהפטרה רמזים רבים לפסח הממשמש ובא. הנביא מלאכי מבשר את בשורת הגאולה לעתיד לבוא. מיכה הנביא אומר על גאולת העתיד: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות." ואמרו חז"ל בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. הבשורה על גאולת מצרים הייתה בשבת לפני הפסח, ובדומה לכך אנו קוראים בשבת שלפני הפסח את בשורת גאולת העתיד.
בפסח נידון העולם על התבואה. כאשר מביאים בני ישראל מעשר, הם מתברכים. ודרשו במדרש: "עשר תעשר - עשר בשביל שתתעשר". ובנבואה הנקראת להפטרה, קורא מלאכי: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די".
בבלי תענית דף ט' ע"א למדנו:
אשכחיה ר' יוחנן לינוקא דריש לקיש (מצא ר' יוחנן ילד, תלמיד) אמר ליה: אימא לי פסוקיך. אמר לו עשר תעשר - עשר בשביל שתתעשר. אמר ליה: מנא לך (מנין לך)? אמר ליה: זיל נסה. (לך נסה). אמר ליה: ומי שרי (מותר) לנסוייה להקב"ה, והכתיב לא תנסו את ה'? אמר ליה: הכי אמר ר' הושעיה חוץ מזו - שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ובחנוני נא בזאת.
כידוע בערב פסח מתקיימת מצוות ביעור המעשרות ווידוי המעשרות, ועל כן מובנת קריאת הפסוק 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר' כהכנה לפסח.
ליל הסדר הוא החג המשפחתי ביותר מכל החגים. האב חייב לקיים מצוות והגדת לבנך. הפסוק: המסיים את ההפטרה מתאר את תפקידו של אליה הנביא: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", פסוק מתאים לקריאה לפני ליל הסדר.
"שבת" – זכר או נקבה?
ואולם השאלה הנדושה שאנו שואלים כמסורת כנראה שאינה שאלה. שבת היא אמנם שם נקבה כפי שאנו מוצאים בפסוק:
(טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: (יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. (שמות ל"א טז-יז).
אך שבת היא גם קיצור מיום השבת. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. (שמות כ' ז ). ולפיכך בתפילה אנו אומרים גם וינוחו בה (בערבית) אך גם וינוחו בו (בשחרית), ואנו מברכים איש את רעהו בשבת שלום ומבורך ולא ומבורכת.
גם התשובה אינה לגמרי מדויקת. לפי מנהג תימן אין קוראים הפטרה זו, כיוון שהרמב"ם אינו מזכירה, ובכל זאת השבת מכונה שבת הגדול. מקור הכינוי לשבת שלפני הפסח אינו ברור. ולפיכך ניתנו טעמים רבים לכינוי הזה.
הגדול שבקהילה דורש
יש המבארים כי השבת נקראת כך משום שהגדול בקהילה, כלומר רב הקהילה דורש דרשה גדולה מענייני הפסח ודיניו. יש מי שמוסיף כי הדרשה הייתה ארוכה מאד, ונמשכה עד אחרי חצות יום, ולפיכך נראה להם יום השבת גדול וארוך.
בספר מהרי"ל (מנהגים) מובא:
דרש מהר"י סג"ל פעם אחת בשבת הגדול שנת קפ"ז לפ"ק, והיא השנה שנתבקש בחדש אלול אח"כ לישיבה של מעלה, תנצב"ה זכותו יעמוד לנו. ופתח הדרשה בק"ק וורמיישא בהאי לישנא: וידבר משה את מועדי (ויקרא כ"ג, מד) ר"ת: והלוי יעקב דורש ברשות רבותיו. אנכי תולעת מאיש ובזוי עם דעתי יוודע. שלשים יום שואלים בהלכות פסח, וסעד ספר הרקח ממשה רבינו ע"
ה שעמד מ"החדש הזה" - משמע חדש שלם. וכתב מהרא"ק ראיה דהא עמד בפסח ראשון והזהיר על השני עכ"ל.
ואמר מהר"י סג"ל דהיינו דוקא בזמן הקרבנות לבקר אחר מומין. ואף אשר עתה רבתה השכחה בגלותינו בעוה"ר, נהגו בשבת הגדול להוציא בדרשה חובת ציבור. וזהו אחד מן הטעמים שנקרא "שבת הגדול", על דרך שנקרא יום כיפורים "צומא רבה", לפי שמאריכין בו בתפלה ובתחנונים, כך מאריכין כאן בדרשות, משום דנפישי וחמירי הלכות פסח. והפייט קאמר "להוציא חובת ציבור", אלמא דחובה היא לדרוש.
ולעולם דורשים בשבת הגדול כשאין ערב פסח חל בו, דאז צריכין להקדים ולדרוש. ועמדו רבותינו הפייטנים ותיקנו את סדרם דרך כללות בקוצר, והיה בו די לראשונים. שוב נתמעטו הלבבות, ועמדו פרשנים כגון הר"ר שמואל מפלייזא פי' הפיוט ד"אלהי הרוחות", וגדול א' פי' הפיוט ד"אדיר דר מתוחים". וסמכינא אהא דכל בעל בית ילמוד הסדר, ובעו"ה מרוב טרדות ומיעוט הלבבות גם זה לא נעשה.
לזכר הנס של לקיחת הפסח
במסורת האשכנזית הסבר אחר לשם שבת הגדול: רש"י כורך את השם בשבת שלפני יציאת מצרים. בני ישראל נצטוו לקחת בעשור לחדש ניסן שה תמים, ולשמרו עד ליום ארבעה עשר לחדש, לשם קרבן פסח. העשירי לחדש ניסן של יציאת מצרים היה שבת. המצרים ניסו לפגוע בהם ולא עלה בידם. לזכר הנס הגדול קבל היום את התואר הגדול.
וזה לשון ספר הפרדס המיוחס לרש"י ולשון סידור רש"י סימן שנ"ב:
שבת שלפני הפסח נהגו בני אדם לקרוא אותו 'שבת הגדול', ולא ידעו על מה הוא גדול מכל שבתות השנה, אלא לפי שניסן שבו יצאו ממצרים חמישי בשבת היה, כדאמרינן בסדר עולם, ומקחו של פסח מבעשור היה, בשבת שלפני הפסח. אמרו בני ישראל: הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו' אמר להם הקב"ה: עתה תראו הפלא אשר אעשה לכם. הלכו ולקחו איש איש את פסחו להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום. כשראו כן המצרים היו רוצים לקום ולנקום מהם, והיו מעיהן מחותכין, ובאש נדעכין, ונידונין בייסורין ובחוליים רעים, ולא הזיקו לישראל. ועל שם שנעשו בו ניסים לישראל נקרא שבת שלפני הפסח 'שבת הגדול'. מפי רבי אברהם נוחו עדן.
גם בתוספות מסכת שבת דף פז עמוד ב ד"ה ואותו יום חמישי בשבת היה כו' - ואם כן ברביעי שחטו פסחיהם ונמצא בשבת שעברה לקחו פסחיהן, שאז היה בעשור לחדש. ועל כן קורין אותו שבת הגדול, לפי שנעשה בו נס גדול כדאמרינן במדרש (שמות רבה תנחומא פ' בא) כשלקחו פסחיהם, באותה שבת נתקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל, ושאלום למה היו עושין כך. אמרו להן זבח פסח לה', שיהרוג בכורי מצרים. הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל, ולא רצו. ועשו בכורות מלחמה, והרגו מהן הרבה. הה"ד למכה מצרים בבכוריהם.
הטעם שהובא בספר הפרדס מוזכר גם במקורות אלה: מחזור ויטרי (סימן רנט), ספר האורה (חלק ב' סב] דין שבת הגדול), טור אורח חיים (סימן תל), בית יוסף אורח חיים סימן תל.
שבת הגדה = שבת הגדול
יש הטוענים שמכיוון שמנהג אשכנז היה להתכונן לקריאת ההגדה בליל הסדר ולומר בשבת את ההגדה מעבדים היינו עד לכפר על כל עוונותינו, נקראה השבת "שבת הגדה" שם שנשתבש במרוצת הדורות לשם שבת הגדול. השערה זו אין לה על מה שתסמוך.
ראבי"ה (ח"ב - מסכת פסחים סימן תכ"ה) מזכיר את המנהג הזה:
נהגו התינוקות להקדים ולקרות האגדה ביום שבת הגדול . וכענין זה כתוב בסדר רב עמרם. ונראין הדברים שכדי להסדיר בפיהם ויבינו בפסח וישאלו.
והוא ממשיך ומזכיר את טעמו של רש"י בספר הפרדס שהובא למעלה.
"גדול" – שנתחייב במצוות
כאשר קטן נכנס למצוות הוא הופך להיות גדול. המצווה הראשונה שנצטוו ישראל הייתה: "בעשור לחדש הזה - ויקחו להם איש שה לבית אבות". עם ישראל הפך להיות 'גדול מצווה ועושה'.
וכך אומר רבי דוד בן יוסף אבודרהם, מחכמי ישראל בספרד במאה הארבע עשרה בספרו 'פירוש הברכות והתפילות: שלכך נקרא שבת הגדול שהוא שבת ראשון שנכנסו למצוות.
"גדול" – בגלל ראשון של פסח הקרוי "שבת"
יש המבארים כי השבת נקראת השבת הגדול כיוון שאחריה יו"ט ראשון של פסח המכונה אף הוא לפי מסורת חכמים "שבת". "וספרתם לכם ממחרת השבת". כנגד הצדוקין המכחישים את מסורת חכמים, וקובעים כי ממחרת השבת היא שבת ממש, מכנים את השבת שלפני פסח שבת הגדול, לציין שלאחריה יבוא יום שבת נוסף, שבת קטן.
בסידור העתיק לפי מנהג קורפו נקראת גם השבת שלפני חג השבועות "שבת הגדול", ויש בו "סדר לשבת הגדול של שבועות".
כידוע, בכל מקום שאתה מוצא למנהג טעמים הרבה, הרי שמקורו לא ברור ולא ידוע.
מנהגים הקשורים לשבת הגדול, מתוך הספר "אוצר טעמי המנהגים" מאת שמואל פנחס גלברד
